3

היום הוא היום שיפרוש מאלפסקייפ.

היום הוא יפסיק לשחק לנצח, זה מה שפּאוֹנֵג' החליט אתמול למעשה כשהתיישב ונשבע לפרוש מאלפסקייפ אבל אז מצא כמה סוגיות שדרשו טיפול כדי ליישב את ענייניו, כמו שאומרים, לפני שישלח את האווטארים המצוידים להפליא שלו לתהומות השכחה הדיגיטלית. הראשונה שבהן היא להיפרד לשלום מעשרות חברי הגילדה שלו שעם הזמן למד לאהוב ולחוש כלפיהם אחריות וחיבה אבהית, כמו שמדריך במחנה קיץ עשוי להרגיש כלפי הילדים שבאחריותו, ופּאוֹנֵג' ידע שאם הוא ייעלם בלי להגיד שלום הם יחוו בגידה כואבת אישית, תחושה של אובדן לא סגור והלם להבנה שלהם שהעולם צפוי ומובן וברובו טוב וצודק והוגן (במקרה, כמה מחברי גילדה אלה באמת היו בגיל מחנה קיץ, והוא חש דחף חזק במיוחד לא לבגוד או לפגוע בהם בשום אופן), אז בשלב די מוקדם של המשחק שהתחיל אתמול בבוקר הוא החליט שהוא לא יכול לפרוש ולמחוק את החשבונות שלו לפני שישוחח איתם בצ'ט באופן אישי ופרטי וייפרד משחקני אלפסקייפ הקבועים הרבים ששיחק איתם כשתים־עשרה שעות ביום בשנתיים האחרונות, מה שדרש ממנו לכתוב מסר של תודה מעומק הלב לכל שחקן ולהסביר שכבר אין לו זמן לשחק בוורלד אוף אלפסקייפ כי עכשיו הוא מפנה את תשומת לבו לקריירה חדשה, והיא להיות סופר מפורסם של ספרי בילוש ומסתורין. והוא הסביר לעמיתים שלו שיהיה לו מו"ל ניו־יורקי חשוב ממש ברגע שהוא יסיים טיוטה ראשונה של הרומן שלו ולכן הוא צריך להפנות את המאמצים שלו לכתיבת ספר במלוא הקיטור, במאה אחוזים, ופירוש הדבר לוותר על אלפסקייפ כי סדר היום הרגיל שלו באלפסקייפ מפריע לכתיבה — במיוחד הקווסטים היומיים, מאות הקווסטים היומיים שהוא השלים בכל בוקר בכל האווטארים השונים שלו במשך חמש שעות מאומצות מאוד, שאחריהן הוא נשבע לדלג על הקווסטים היומיים למחרת ובמקום זאת לנצל את הזמן להתקדם ברצינות עם הרומן הבלשי שלו בהנחה שהוא יוכל לכתוב כשני עמודים בשעה (מספר סביר בהחלט לפי כמה וכמה אתרים מקוונים לעזרה בכתיבת רומנים), ועל כן בערך עשרה עמודים ביום, ובקצב הזה הוא יסיים את הרומן הבלשי שלו בחודש אם ינצל רק את הזמן שבילה בדרך כלל בקווסטים היומיים, ותחושה זו של החלטיות ונחישות תישאר איתנה עד למחרת בבוקר, אז ינסה לכתוב את הרומן שלו אבל במקום זאת ימצא את עצמו חושב על כל הקווסטים היומיים שכעת נפתחו והם זמינים שוב, והוא יערוך הסכם עם עצמו שכדי לסלק את הקווסטים מראשו ובאמת להיות מסוגל להתרכז בכתיבת רומן הוא יעשה הפסקה וישלים רק את הקווסטים של הדמות הראשית שלו, ואם לשלל הדמויות המשניות שלו לא תהיה גישה בסופו של דבר לכל הפרסים המעולים אז שיהיה, זה המחיר שעליו לשלם על כך שהוא הופך לסופר מפורסם של ספרי מתח ומסתורין — אבל אז אחרי שהשלים את עשרים הקווסטים באווטאר הראשי שלו הוא נתקף עייפות נפשית מדאיגה, כאילו המוח שלו נילוש כמו בצק, נלחץ ונמחץ והתרכך ובהחלט לא מסוגל להפיק ספרות גדולה, אז הוא המשיך והשלים את כל הקווסטים היומיים גם לכל הדמויות המשניות שלו וכעבור חמש שעות חש את אותו גועל מריר מעצמו שחש אתמול, ושוב נשבע שלמחרת הוא ידלג על הקווסטים היומיים ויעבוד על הרומן שלו כל היום כולו, תחושה שאף פעם לא היתה עזה דיה בבוקר המחרת, אז המעגל היה חוזר על עצמו, עד שבסופו של דבר הוא נאלץ להודות שהרומן שלו ייכתב אך ורק אם הוא יפרוש מהמשחק לחלוטין וימחק את כל הדמויות שלו בצעד אפוקליפטי שאין ממנו כל דרך חזרה, אבל כמובן לא לפני שייפרד לשלום מכל האנשים שהיו חברים שלו, אנשים שכשהוא סיפר להם שהוא פורש כדי להקדיש יותר זמן לספר שלו, בדרך כלל הגיבו תחילה ב"לאאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!!!!!!!!!!!!!!" (מה שהיה מלבב, אם לומר בכנות) ואחר כך אמרו בביטחון שהם יודעים שהספר יהיה רב־מכר ענק, ואף על פי שהם לא יודעים שום דבר על הרומן או אפילו מה שמו האמיתי של פּאוֹנֵג', הוא בכל זאת אהב מאוד לשמוע אישושים להצלחה העתידית הבלתי נמנעת שלו, מה שהושיב אותו בכיסא שעות רבות בהמתנה שכל חבריו לאלפסקייפ יתחברו בזה אחר זה כדי לבשר להם את החדשות ולנהל איתם גרסה של אותה שיחה שכבר ניהל בערך עשרים פעם, ובמהלכה הוא ישב באותה תנוחה בדיוק כשרגל אחת מקופלת תחתיו שעות כה רבות שטביעות הריפוד דמוי־העור של כיסא הפלסטיק שישב עליו ניכרו היטב ברגלו, ובתוך רגלו הוא פיתח בינתיים מה שהרופאים מכנים פקקת ורידים עמוקה, או במילים אחרות קריש דם, שגרם לרגל להאדים ולהתנפח כמו גם לכאב קל ולרגישות ולחמימות שאולי היה מרגיש אילולא הרגל עברה לא מזמן את שלב העקצוצים ונכנסה לשלב איבוד התחושה המוחלט כמעט בשל הלחץ הממושך שסבלה בזמן שנפרד לשלום מחבריו והסביר להם על מחיקת החשבון הקרובה ותכופות גם השלים עוד קווסט אחד אחרון או בריחה מצינוק עם החברים האלה, "לזכר הימים הטובים," לדבריהם, והוא הופתע מתחושת הנוסטלגיה שהציפה אותו (וזאת, אגב, אחת הסיבות ששכח להזיז את הרגליים או לעמוד או להתמתח או בכל דרך שהיא להזרים את הדם בפלג גופו התחתון או בכל פלג שהוא, פרט לאגודלים ולאצבעות שנדרשו לשם הפעלה יעילה של משחק וידיאו), משום שהחברים שלו רצו לשחזר סצנות של ניצחונות־עבר באותה התלהבות של אנשים שמצפים בקוצר רוח לפגישות מחזור, ולכן עם כל חבר הוא חזר על כמה מההרפתקאות שהם חלקו לפני כמה שבועות או חודשים, וכך צץ בראשו של פּאוֹנֵג' הרעיון שהוא רוצה לבקר בכל הנקודות במפת אלפסקייפ העצומה שהוא אוהב או שיש לו מהן זיכרון מיוחד או שהיו חשובות בכל דרך שהיא להתפתחותו כגיימר רציני, מעין "מסע פרידה" מהמקומות שלמד להכיר ולאהוב, מה שכמובן ייקח, ברצינות, שעות על גבי שעות (מפַתחי המשחק ניצלו היטב את ממדיו העצומים של העולם הווירטואלי שלהם ואמרו שאם העולם של אלפסקייפ היה אמיתי, גודלו היה כשל הירח), אז הוא ביקר ביער סילבֶרגלֵייד (המקום שבו מת האווטאר הראשון שלו, בשלב שמונה, בשל פנתרים שארבו לו) ובמערות של גֶ'דֶנאר (מאבק צמוד עם להקה של שדים) ובמקדש אלנה (בגלל הפסקול המטמטם שהתנגן כשנכנסת למקדש) ובחוף וירמיסט (שם הוא נתקל בדרקון הראשון שלו) ובהריסות גוּרוּבּאשי (שם הוא הרג את האוֹרְק הראשון שלו) וכן הלאה, כשהוא פשוט משתגע על כל השמות המשונים האלה, והוא עף מנקודה לנקודה על הגריפון המעופף האולטרה־מהיר שלו, אחר כך נזכר כמה מעניין זה היה כשהיה חדש במשחק ועדיין לא זכה בחיות מעופפות או דוהרות והיה צריך ללכת באזור הכפר ובאמת להתבונן בנוף וליהנות מהדרך שבה מערכת אקולוגית אחת פינתה את מקומה לבאה אחריה, והוא התגעגע לפשטות ולנאיביות של אותם ימים ולכן החנה את הגריפון שלו בקצה הצפוני של היבשת הגדולה ביותר של העולם והחל ללכת דרומה, תחילה דרך הטונדרה הלבנה המושלגת של קרחוני וינטֶרסייבֶּר, מעבר להרי טימבֶּרפרוסט ומשם ירד לקניון פרוֹסט־תיסל, נתקל בדרכו רק בכמה גנוּאים מסתערים מזדמנים או בדובי קוטב, דרך מערות ששולט בהן גזע מודע־למחצה של אנשי שלג שהתיידד איתם, ודרומה משם, הולך ומדי פעם מצלם צילומי מסך כמו שתיירים מצלמים תמונות, ורואה שחקנים־אוֹרְקים שברחו ממנו כמו משוגעים כי שמעו את שִמעו ויצא לו מוניטין של שחקן קשוח, ובשלב זה הפורומים המקוונים החלו לרחוש עם החדשות שהשחקן הדומיננטי והמעולה ביותר במשחק פורש, ופּאוֹנֵג' לא חדל לקבל הודעות אישיות ששואלות אם זה נכון ומתחננות שישנה את דעתו, הודעות שלמעשה החלו להשפיע עליו לשנות את דעתו כי לפתע התחוור לו שאולי הוא הרבה יותר פופולרי ואהוב ומחובק כאווטאר באלפסקייפ משיהיה אי־פעם כאדם אמיתי בחיים האמיתיים, וזה העציב אותו ועורר בו איזו חרדה, והוא נזכר בחרדה שתקפה אותו ביום העדכון האחרון כשלא היה יכול להתחבר לאלפסקייפ למשך יום שלם כמעט והוא התרוצץ במעגלים סביב כל חדר בבית שלו ובהה בתיבת הדואר שעות, ולכן כשפסע עכשיו דרומה על אדמת אלפסקייפ רחבת הידיים נתקף לחץ איום הרסני וחשש שאם ימשיך בכל העניין הזה של פרישה ממשחקי וידיאו אז כל יום הוא ירגיש כמו ביום העדכון האחרון, וההבנה הזאת שטפה אותו כמו גשם קר והוא חש את כוח הרצון והמחויבות שלו לתוכנית נשחקים והוא החליט שהדרך היחידה שאי־פעם יצליח להביא את עצמו לפרוש מאלפסקייפ באמת היא אם הדמויות שלו כבר לא יהיו הדמויות המעולות והמגניבות ביותר שזכו לאהבה ולתמיכה של כולם, והדרך היחידה שזה יקרה היא אם ייפטר מכל האוצר שעשה לילות כימים כדי לצבור במחשבה שאולי יהיה אהוב ופופולרי ומעולה פחות, ולכן הסיכוי שיפרוש יגדל אם לא יהיה לו כל השלל האֶפּי שלו, וזה גם יהיה מתסכל כל כך לחזור חזרה לתחתית עמוד הטוטם אחרי שעמד בראשו במשך זמן כה רב, מרגיז כל כך להרוויח את כל השלל בחזרה, חסר טעם כל כך שהוא יעדיף לפרוש, ולכן הוא הכריז בפני חברי הגילדה שלו שהוא מחלק את כל רכושו, ואם הם יבואו לפגוש אותו במסע הארוך שלו דרומה הוא ייתן להם משהו ממש שווה ובעל ערך, ועד מהרה באה בעקבותיו להקה של שחקנים פחותים בערכם במעין תהלוכה — בשלב זה חשוב לציין שהפקקת העמוקה ברגלו השתחררה ברגע שהגיע להארה שלו ובישר את הבשורה לגילדה ועבר מישיבה על רגל אחת לישיבה על השנייה, והקריש עשה כעת את דרכו אט־אט במעלה מערכת הדם שלו, גוש קטן וקשה בגודל גולה בערך שפילס את דרכו מעלה ובעטיו הוא חש מדי פעם התכווצות ולפעמים כאב חד, תחושה שלא נבדלה למען האמת מהרעש האנושי הביולוגי שפּאוֹנֵג' חש כל הזמן כמעט, כאב שנובע מתשישות תמידית כמעט ואי־תזוזה וחיים על תזונה שמורכבת ברובה מקפאין וממזון מעובד קפוא לחימום במיקרוגל, מצב שהסב לו כאב חד שגרתי בכל גופו ופירושו שהכאב החד שנגרם לו כעת מקריש הדם הנייד החדש שלו לא הותיר בו כל רושם של דבר־מה לא שגרתי, כי הוא חש כאב חד מסוג כלשהו כל הזמן כמעט, ובכל מקרה את החדות הקהתה העובדה שרק לעתים נדירות הוא זכר את הכאב החד מאחר שהאונה הקדמית וההיפוקמפוס במוח שלו התנוונו לחלוטין מחוסר שינה, מתת־תזונה ומחשיפה למסכי מחשב בעוצמות שנראו מסוכנות גם אם מדענים עדיין לא הבינו איך, כך שבכל פעם שחש בכאב החד, מוחו העייף מדי והתשוש עד אימה פלט את המידע מיד כך שבפעם הבאה שחש בכאב החד, הנוקב, הנורא, זה כאילו חש בו בפעם הראשונה, ציין אותו לעצמו וחשב שאם יקרה שוב הוא בהחלט ילך לחפש עזרה כלשהי מאיש מקצוע רפואי כלשהו כבר בשבוע הקרוב בערך, אולי — ובזמן שהחברים שלו התכנסו כולם סביבו הוא החל לחלק תחילה את הזהב שלו, מטבעות הזהב, הכסף והנחושת הרבים שבזז מגופותיהם של שחקנים־אוֹרְקים שחוטים ושגרף מתיבות אוצר ששמרו עליהן דרקונים ושהרוויח בבתי המכירות הפומביות של השרת, שם למד לתמרן בין שערי ההמרה של חומרי הגלם השונים ולמנף את ההון שלו להון רב יותר באמצעות החלת שליטה מונופוליסטית כמעט על שרשרת האספקה של אלפסקייפ, והוא ידע שלכל הזהב הזה יש ערך בעולם האמיתי, שיש אנשים שמכרו את הזהב שלהם באלפסקייפ באתרי מכירות בעולם האמיתי לשחקני אלפסקייפ אחרים בעבור דולרים אמריקניים אמיתיים, והוא ידע שכלכלן מסטנפורד אפילו המציא תוכנת המרה של זהב־אלפסקייפ־לדולר, ואם הוא חישב נכונה פירושו שהוא יכול למכור את הזהב שלו ולהרוויח לפחות כמו שהרוויח כשעבד בחנות הצילום, משהו שהוא לעולם לא יעשה כי אלפסקייפ זה הנאה והוא ידע מניסיון שעבודות לא (אלא שאילו חשב על זה באמת הוא היה אומר שחוויית המשחק באלפסקייפ לא היתה מאה אחוז הנאה, כי כל יום משחק החל בחמש שעות של אותם קווסטים יומיים מפרכים שהשלים שוב ושוב עד שהם קיבלו את המונוטוניות הטיפוסית לעבודת כפיים, מה שלא היה מהנה מאוד אבל הניב לו פרסים שאיפשרו לו ליהנות יותר אחר כך כשהשתמש בהם, אלא שעד שסוף־סוף זכה בפרסים, מפתחי המשחק היו מוציאים עדכון חדש שהניח פרסים חדשים שהיו רק קצת יותר טובים מהישנים, אז אפילו כשקטף את הפרסים האלה הוא כבר ידע שירדו בערכם כי פרסים טובים יותר כבר חיכו מעבר לפינה, ואילו חשב על זה בכובד ראש הוא היה אומר שבמשך רוב המשחק הוא התכונן ליהנות אבל אף פעם לא נהנה ממש פרט לפשיטות האלה שבהן יחד עם חברי הגילדה שלו הוא הביס איזה אויב חשוב מאוד וזכה בשלל שווה במיוחד, אבל אפילו אז זה היה מהנה רק בפעם־פעמיים הראשונות שהם הצליחו, ואחר כך זה רק הפך לתרגיל חוזר שכבר לא הסב הנאה ממש ולמעשה השרה עליו הרבה מאוד לחץ וזעם כשהגילדה נכשלה באחד השבועות אחרי שהצליחה בשבוע שלפניו, ולכן רוב הלילות שבהם נערכו פשיטות היו כרוכים פחות בהנאה ויותר בהימנעות מכעס, ולכן הוא הגיע למסקנה שההנאה מתרחשת במקום אחר, אולי אפילו לא ברגעי המשחק הנבדלים עצמם אלא במצב הכללי המופשט של משחק, כי כשהתחבר לאלפסקייפ הוא חש סיפוק עצום ושליטה ושייכות שלא חש בשום מקום בעולם האמיתי, ואת התחושה הזאת הוא היה מפרש במילה "הנאה"), וכל זה כדי לומר שלפּאוֹנֵג' היה בהחלט הון עצום, וכשהחל לחלק את העושר שלו במנות של 1,000 מטבעות זהב בכל פעם עדיין נדרשו עשרות רבות של שחקנים שבאו לאסוף אותו לפני שהתרוקן הארנק, מה שעורר בפּאוֹנֵג' תחושה של מעין רובין הוד המהלך ביער ומחלק אוצרות לנזקקים, וכשתם האוצר שלו הוא החל לחלק את הציוד, מקליק באקראי על אנשים בקהל הרחב סביבו ומחלק להם את כלי הנשק, החרבות הארוכות והחרבות הרחבות, הקופיצים, הקלאימורים, הרפּיירים, הפגיונות, הדירקים, חרבות הסיף, המגלים, הסימיטארים, הסכינים, גרזיני היד, האלות, גרזיני הקרב, הפטישים, גרזיני הטומהוק, הנבוטים, הקורנסים, המטות, המוטות, הרמחים, החניתות, ההאלבֶּרדים וכלי נשק מסתורי אחד שהוא אפילו לא זכר שהשיג בשם פְלאמַרד, וכשלא היו לו כלי נשק נוספים לחלק הוא נתן את שריון הגוף שלו, את חלקיהם השונים של שריון השרשראות ושריון הלוחות שזכה בהם ובזז, את מגיני הכתפיים ההורסים הזרועים דוקרנים, שריוני השוקיים המכוסים תיל חד, הקסדה המשגעת עם הקרניים שהוא נראה בה איתן כמו המינוטאור הארור בכבודו (מעמד החלוקה הזה כבר הפך לאגדה, משום שכמה שחקנים הסריטו בווידיאו את המסע הארוך של פּאוֹנֵג' דרומה והעלו אותו לרשת עם הכיתוב "שחקן אֶפּי מחלק את כל השלל שלו!"), ותחילה פּאוֹנֵג' חש דקירות חרטה חדות כשחילק את הדברים שלו כי הוא אהב את הדברים שלו וגם משום שידע כמה זמן ומאמץ נדרשו לו כדי להשיג כל פריט (לקסדה המקורננת לבדה נדרשו לו חודשיים), אבל עד מהרה חלפה התחושה ופינתה את מקומה לנחישות שלווה ולטוב לב ונדיבות רוחניים ואפילו לחמימות ורוגע (אולי זאת התשישות שדיברה משום שבשלב זה הוא שיחק אלפסקייפ במשך שלושים שעות ברצף) כשהשיל מעליו את כל רכושו, וכעת הלכו בעקבותיו מעריצים רבים והוא חש שאולי הוא מעניק להם השראה ואולי צריך לומר משהו חשוב וחכם והוא תהה אם אין סיפור כזה על בודהא, ואולי זה היה גנדי או ישו, סיפור על אדם שנתן את כל מה שיש לו והתעורר — הכול נשמע מאוד מוכר — ופּאוֹנֵג' חשב לבסוף על כל האפיזודה הזאת לא כמו על מאמץ נואש של הרגע האחרון לפרוש ממשחק שנראה שאין לו את כוח הרצון לפרוש ממנו אלא כמסע אלטרואיסטי רוחני של התכחשות, כאילו הוא עושה משהו טוב וחשוב בכל הנוגע לצדקה ומשמש דוגמה לכל האנשים האלה, והתחושה הזאת היתה עזה ונעימה למדי עד שהקהל החל להידלדל, מה שקרה כשהיה ברור שלא נותר לו עוד שלל לחלק ואנשים החלו לשלוח לו הודעות אישיות עם השאלה "זהו זה? יש עוד?" והוא הבין שהם לא שם כדי להצטרף אליו למסע המטאפיזי הארוך אלא הם פשוט רצו צעצועים חדשים מגניבים לשחק איתם, ופּאוֹנֵג' נמלא כעס על החומרנות הגסה שלהם עד שנזכר שזאת היתה המטרה של כל מהלך חלוקת הרכוש שלו מלכתחילה, כדי שירגיש נטוש ולכן לא יתפתה להמשיך לשחק באלפסקייפ בשל הצניחה החדה בפופולריות שלו, אבל עכשיו כשזה קרה, עכשיו כשהוא באמת נטוש, עכשיו כשהוא צעד בארץ הגדולה הפתוחה הזאת בלי כלי נשק או שריון או זהב או חברים, סתם אֶלְף באזור חלציים, פתטי למראה, חלש, עדיין לא התחשק לו מאוד לפרוש, אז הוא המשיך ללכת דרומה עד שהגיע לפאתי היבשת, רמה טרשית שהשקיפה אל האוקיינוס, והוא ידע שהגיע לקצה המסע שלו וידע שהגיע הזמן להתנתק ולמחוק את החשבון ולהתחיל לחיות את חייו האמיתיים שבמציאות ולכתוב את הרומן שלו ולהפוך להצלחה ולזכות שוב בלבה של ליסה ולהתחיל דיאטה ולחולל את השינוי הרדיקלי הכולל ההכרחי כדי לחיות כפי שרצה לחיות, ואף שכבר לא היה יכול לחשוב על תירוץ אחד נוסף להישאר במשחק, ואף שהאווטאר שלו כבר לא היה יכול לעשות שום דבר עכשיו במצבו זה של עוני ועירום מוחלטים, הוא עדיין לא היה מסוגל להתנתק, עדיין בהה באוקיינוס הדיגיטלי, עדיין המחשבה לנטוש את המשחק ולחזור לעולם האמיתי מילאה אותו אימה, אימה עזה יותר מכל דבר שחוו רוב המבוגרים האנושיים תקיני־התפקוד, בשל הבעיות החמורות בפיזיולוגיה של המוח והשינויים במבנה העצבי שהתחוללו בתוך הגולגולת שלו במהלך השעות הארוכות עד כדי התמכרות למשחק, שיחד עם המחיר הפיזי הבלתי נמנע שגָבוּ, כמו השמנה והידלדלות שרירים וכאבי גב והדקירה הקבועה למחצה בירכתי בית החזה שלו שככל הנראה היתה קשורה לשימוש תכוף בעכבר יד־ימין, אף ניוונו מאוד את רקמת גירוס הסינגולום האנטריורי רוסטאלי, אזור בקדמת המוח שמתנהג כמעין מנגנון גיוס שמפעיל את האזורים האחרים הרציונליים יותר של המוח כדי לסייע במהלך קונפליקטים (חשבו על אדם אימפולסיבי ונסער מאוד שקורא לחברים מיושבים יותר כדי לקבל מהם פרספקטיבה ועצה אובייקטיבית), והוא דרוש לשם קוגניציה ראויה ושליטה בדחפים, אלא שאצל פּאוֹנֵג' האזור הזה החל לכבות כליל, כמו בית שמורידים בו את כל שרשראות האור שנתלו בחג המולד, פשוט הפסיק לפעול, וזה מה שקורה במוחם של מכורים להרואין כשמוצג בפניהם הרואין: גירוס הסינגולום האנטריורי שלהם נכבה והם לא מקבלים שום קלט מהחלקים הפתח־סגור מירכאות חכמים יותר של המוח שלהם שמסייעים בקבלת החלטות, והמוח שלהם לא מגיש להם שום עזרה בהתגברות על הדחפים ההרסניים, הראשוניים, הבסיסיים ביותר שלהם, דווקא הדחפים שכדי להתגבר עליהם הם זקוקים לכמה שיותר עזרה, וזה בדיוק מה שקרה לפּאוֹנֵג' כשהביט בים: מבחינה פונקציונלית הוא זכר את הרצון לפרוש מאלפסקייפ, אבל אף חלק במוח שלו לא אמר לו ממש לעשות את זה, והיתה גם הבעיה של הצטמצמות בנפח החומר האפור בכמה אזורים בקליפת המוח האורביטו־פרונטאלית — האחראית על הצבת יעדים ומוטיבציה — אטרופיה זו פירושה מוח שמודע לקיומו של יעד אבל לא מציע כל עזרה בהשגתו, אלא רק רואה אותו באופק ומציין אותו לעצמו כמו שחוואי מערב־תיכוני מציין לעצמו את מזג האוויר ("כן, גשם בא"), וזו היתה עוד אחת מהמלכודות הנוירו־ביולוגיות של אלפסקייפ, שככל ששיחק כך המוח שלו התקשה לכלכל אלא את היעדים קצרי הטווח והקרובים ביותר, שבמקרה היו היעדים של אלפסקייפ עצמו — המשחק תוכנן לגמול לשחקנים מדי שעה או שעתיים עם איזו פיסת שלל חדשה ושווה, או עלייה לשלב חדש, או הישג שהשלימו, כשהכול מלוּוה בתרועת קרנות ואנימציה של זיקוקים — והסתגלות ליעדים קצרי טווח קטנים וארסיים כאלה הופכת בעיני המוח כל יעד ארוך טווח שדרש תכנון משמעותי ומשמעת וחוסן נפשי (כמו כתיבת רומן ותזונה חדשה) לבלתי נתפס ממש, ובל נזכיר את הבעיות המתחוללות עמוק בתוך הקופסית הפנימית של מוחו, האונה האחורית, החלק היחיד במוחו של פּאוֹנֵג' שהתחזק במהלך ההתמכרות הקשה, העיקשת של פּאוֹנֵג' לאלפסקייפ, שם קליפת המוח המוטורית העיקרית שלחה את האקסונים שלה ששולטים בתנועות אצבע מדויקות, ופּאוֹנֵג' שהיה מקליק בידו הימנית בעכבר מרובה הכפתורים שלו ובידו השמאלית מתַפעל מקלדת של 104 קלידים מלאה ניחן בקלילות־אצבעות יוצאת מגדר הרגיל, ובזיכרונו היתה חקוקה מפה מנטלית של כל אלה כדי שיוכל ללחוץ על כל אחד ממאות הקלידים והכפתורים האלה בשבריר שנייה בלי להסתכל בהם אפילו — יכולת ששינתה את המבנה הפיזי של המוח שלו ממש ועיבתה מאוד את האקסונים בקופסית הפנימית, כשהבעיה היא שמבחינה אבולוציונית אקסונים גדולים כל כך לשליטה באצבעות מעולם לא היו חיוניים באמת (באילן היוחסין האנושי אין מקבילה לעכבר־גיימינג אלקטרוני עם חמישה־עשר כפתורים), ולכן המרחב הזמין בתוך הקופסית היה מוגבל ולא מסביר פנים במיוחד לגידול בלתי צפוי, ופירוש הדבר שרקמת החומר הלבן המעובה שהיתה קשורה לאצבעות של פּאוֹנֵג' דחקה רקמות מוח חיוניות אחרות, ובעיקר את מסלולי התקשורת בין אזורי המוח הקדמיים לתת־קורטיקליים ששלטו בהליכי קבלת ההחלטות הניהוליות ובין היתר סייעו לרסן התנהגויות לא הולמות, מה שאולי מסביר את ההתנהגות של פּאוֹנֵג' בחנות המזון האורגני בפרט ואת ההתנהגות שלו במשך השנה האחרונה בכלל, ההתנוונות האיטית שלו מול המחשב, חוסר השינה, התזונה, שיגעון הגדלות שהתבטא ברצון להיות סופר מפורסם ולזכות שוב בלבה של ליסה, באירועי פרכוס חלקיים פשוטים שהוא אפילו לא ידע על קיומם, עקב חוסר שינה או בשל אורות המחשב המרצדים או בשל חוסר איזון כימי חמור שמקורו בתזונה לקויה (או כל השלושה גם יחד, מן הסתם), ובאו לידי ביטוי פיזי באובדן תחושה באיברים שונים ובצורך הפתאומי למולל את עורו ובראייה של דברים מנצנצים בקצה שדה הראייה, סימפטומים שפּאוֹנֵג' אולי היה פונה לקבל עליהם חוות דעת רפואית אילולא קליפת המוח הקדם־מצחית הדורסו־לטרלית שלו לא היתה מושבתת לחלוטין, אזור במוח שאחראי על קבלת החלטות ושליטה ברגשות והיה במצב תרדמת במוחם של מולטי־טסקרים כבדים במהלך מה שאפשר לכנות "הצפת מידע", ובמצב תרדמת מרכזֵי הרגש של המוח משתלטים על התפקודים הניהוליים במעין מקבילה עצבית של מסירת המפתחות למלגזה לילד בן שש, והמוח של פּאוֹנֵג' אכן היה מוצף כיוון שהמסך שלו היה גדוש בחלוניות שונות של תוסף שסיפק לו משוב מתעדכן ללא הפסקה בזמן אמיתי על מצבו הבריאותי של היריב שלו, על המהלכים הזמינים לו, כמה וכמה שעוני עצר שספרו לאחור והודיעו לו מתי מהלכים אחרים יהיו זמינים לו שוב, המתקפות שברגע זה יגרמו נזק רב ככל האפשר מבחינה מתמטית, מצבם של כל אחד מחבריו לפשיטה, מדד הדמג'־אאוטפוט לשנייה של כל החבורה, מבט ממעוף הציפור של מערך הקרב כשכל השחקנים המרכזיים מסומנים בו על פי צבעים בהתאם לתפקיד שלהם בו, כשכל זה קורה נוסף על המשחק עצמו שמתרחש גם הוא מאחורי כל החלוניות הקורנות והמהבהבות, ופּאוֹנֵג' ניטר לא רק את כל מה שהתרחש על המסך הזה — שדי בו כשלעצמו להביא כל איכר רגיל מהמאה השמונה־עשרה להתקף פסיכוטי — אך מאחר שהוא בדרך כלל שיחק עם כמה וכמה דמויות בבת אחת, הוא ניטר את האירועים על גבי שישה מסכי מחשב שונים בו־זמנית כך שהוא עיכל הרבה יותר מדי מידע לשנייה מכל בקרי הטיסה בנמל התעופה או'הייר גם יחד, מה שהביא את האזור הרגיש והלוגי מאוד במוח שלו בהכרח לנופף בדגל לבן ולהתחבא ולהניח למרכזי הרגש להשבית בקלות את כל מה שנשאר מהמוח הממושמע, הרציונלי, הלוגי שלו, ופירוש הדבר בפשטות שככל שהוא שיחק אלפסקייפ, כך הוא התקשה יותר להפסיק לשחק, וכל הסיפור הפך מסתם היפטרות מהרגל רע לבעיות במורפולוגיה של המוח ולסוג של עיוות עצבי מהותי מוחלט כל כך, שמוחו של פּאוֹנֵג' פשוט לא הניח לו לפרוש מהמשחק, וזה מה שהתחוור לו כשהוא עמד בקצה הדרומי של היבשת ותהה מה עושים עכשיו ושום דבר לא עלה בדעתו אז הוא פשוט עמד שם, עד שלבסוף אחת מהאזעקות המאותתות על אויב בקרבת מקום החלה ליילל והמצלמה של המשחק הסתובבה וחשפה שחקן־אוֹרְק מאחוריו משקיף עליו ממרחק רב, ומה שהוא בדרך כלל עשה ברגע כזה הוא להסתער על האוֹרְק ולחבוט בו במגן שלו ואז להכות בו בגרזן העצום בגודלו שלו עד שהוא מת, ואף שכרגע לא היה לו שום מגן או גרזן או למעשה שום דבר שאפשר לתקוף בו אוֹרְק, הוא נכנס למתקפה מתוך רפלקס — אלא שהוא לא היה יכול, משהו מנע ממנו, הוא חש סחרחורת ובחילה והוא גילה שהוא אינו יכול להזיז את זרועותיו, או כשהוא חושב על זה, לנשום (יש לציין בנקודה זו שקריש הדם שנוצר ברגלו הפך כעת לתסחיף ריאתי מלא שחסם כרגע את זרימת הדם אל הריאות והסב לו כאב לא מבוטל בחזה בכל פעם שניסה לנשום, משולב עם צורך נואש לנשום יותר, אבל פּאוֹנֵג' חש בעיקר התעמעמות מהירה של האור, כמעט כאילו שקעה השמש בבת אחת, מדלגת על דמדומים וצוללת אל חשכה לילית), וכשפּאוֹנֵג' לא תקף את האוֹרְק, האוֹרְק התקרב אליו, צובר ביטחון, צעד־שניים בכל פעם, בוחן אותו, נכון לברוח, עד שנעמד במרחק תגרה, ופּאוֹנֵג' רצה נואשות לתקוף אותו אלא שלא היה יכול לזוז תחת משקלו של הסדן על החזה שלו, או כך לפחות הרגיש, וכשפּאוֹנֵג' לא זז שלף האוֹרְק מחגורתו פגיון קטן — ואחרי רגע קצר שבו מן הסתם תהה אם זה רעיון טוב ולא מתיחה של הלוחם־אֶלְף המפורסם ביותר בממלכה — ודקר אותו, ואז דקר אותו שוב, ושוב, ופּאוֹנֵג' האֶלְף באזור חלציים עמד שם והתנודד וספג שעה שאזעקות החלו ליילל מכל עבר ומד החיים שלו צנח והוא ישב שם והביט באימה, לא מסוגל לזוז בעוד החשכה סוגרת עליו ושדה הראייה שלו הולך ומצטמצם והוא איבד כל שליטה בתפקודים המוטוריים שלו ושפתיו ואצבעותיו הכחילו והלוחם־אֶלְף שלו בסופו של דבר, אחרי כל כך הרבה פציעות, נפל ומת, ופּאוֹנֵג' הביט באוֹרְק רוקד על גופתו המוטלת, והדבר האחרון שראה לפני שכבו האורות לחלוטין הוא ההודעה מהאוֹרְק שאומרת אומייגוד קרעתי לך תצורה רופלולולולולולולולולולול!!!!!!!!!!! ופּאוֹנֵג' החליט לזכות בכל האוצר שלו שוב ולהיות חזק פי שניים מקודם רק כדי שיוכל לצוד את האוֹרְק המזוין הזה ולהרוג אותו שוב ושוב ושוב והוא יתחיל לעשות את זה ברגע שיוכל להזיז את הרגליים והידיים שוב, ולנשום, ולצורך העניין לראות, ואפילו כשכל המערכות שלו היו בעיצומה של קריסה הדרגתית קטסטרופלית המוח שלו אמר לו שהדבר הראשון שהוא צריך לעשות עכשיו זה להרוג את האוֹרְק הזה, מה שהוא לעולם לא יוכל לעשות כי היום הוא היום שהוא פורש מאלפסקייפ, ומאחר שמוחו לא הניח לו לפרוש, גופו נאלץ לעשות זאת בשבילו.