היא בת עשר. היא בת שלושים. קוראים לה סמדר. סמדר בת העשר הבחינה באור ירקרק משונה בוקע מארון הבגדים שבחדרה. היא בת יחידה לאם חד הורית, והיא בודדה לפעמים. החיים לא קלים. סמדר בת השלושים גילתה משהו בטעות. משהו קסום. סינפסה שהיתה אמורה להתנוון ולמות מזמן, אבל איכשהו משהו החזיק אותה בחיים עד היום. ועכשיו היא גילתה אותה. וכמו שריר, הפעילה אותה שוב ושוב, האכילה אותה בחשמל, טיפחה אותה במשך שבועות רבים בסבלנות ובמסירות, עד שהיא צמחה לכדי בגרות. הגיעה העת. אמא של סמדר בת העשר דיברה בטלפון בסלון. סמדר בת העשר התקדמה בזהירות ובסקרנות לעבר הארון, ופתחה אותו בידיעה מלאה שעומד לקרות משהו יוצא מגדר הרגיל. ליבה דפק בחוזקה, והיא לקחה כמה צעדים אחורה. אישה יצאה מהארון בצעדים זהירים. היא עמדה בחדר, הארון עם הזוהר הירקרק מאחוריה, והישרה מבט לעבר סמדר בת העשר. סמדר בת העשר וסמדר בת השלושים הביטו זו בזו בפיות פעורים. עברו רגעים ארוכים מלאים ברגש פלאי לפני שהשתיקה נשברה. “את כבר לא לבד”, סמדר בת השלושים כרעה ברך ופתחה את זרועותיה לעבר הילדה ההמומה. “אני כאן. התגעגעתי כל כך.”
סמדר בת העשר התקרבה בזהירות. ליבה דפק בחוזקה.
~~
הן נפגשות כל יום. לפעמים כמה פעמים ביום. סמדר בת השלושים לא יכולה להחזיק את השער פתוח למשך זמן רב, הפעולה דורשת הרבה אנרגיה ולמרות שעם הזמן היא הצליחה להחזיק את השער פתוח למשך זמן רב יותר ויותר, נראה שהגבול הקשה היה חמש דקות. פחות או יותר. היא לא מדדה עם סטופר. הן היו נפגשות, מדברות, משחקות. היה להן טוב ביחד. לפעמים סמדר בת השלושים נכנסה לחדרה של סמדר בת העשר, ולפעמים סמדר בת העשר נכנסה לחדרה של סמדר בת השלושים. הארון לא באמת היה השער, כמובן. זה פשוט היה נוח להשתמש בו. לפעמים השתמשו בעזרים אחרים. כשכבר היו מיומנות, הצליחו לפעמים לעבור בשער בלי עזרים חיצוניים כלל. כשהן היו ביחד, הזמן בחוץ קפא. הן למעשה היו בזמן-חלל אחר, קטן, שנוצר עבור מפגש בודד אחד בלבד. קוטרו היה כשלושה מטרים ואורכו כחמש דקות. כשהמפגש הסתיים, זו מהן שהתארחה בחדרה של השניה היתה צריכה לצאת מהשער בחזרה לחייה בעולמה וזמנה שלה. ההיפרדות היזומה משני הצדדים בטרם עולם הכיס הגיע לקיצו היתה קריטית, כפי שיתברר להן במהרה.
~~
היה זה מפגש טוב ומחמם לבבות. סמדר בת העשר היתה כה זקוקה לו. הזמן כמעט תם וסמדר בת השלושים נראתה מודאגת. משהו היה לא בסדר. הדאגה הפכה במהרה לפחד, והפחד לבעתה של ממש. עיניה הביעו אימה. בתחילת המפגש, הן שיחקו “אבן נייר ומספריים”, כפי שנהגו לעשות מדי פעם כדי לקבוע מי מהן תשתף ומי מהן תקשיב. סמדר בת השלושים ניצחה. והיא שיתפה. היא שיתפה את סמדר בת העשר בכל התהליך שעברה, של גילוי ומימוש היכולת ליצור קשר עם עצמה בעבר באמצעות עולם כיס. היא שיתפה בהתרגשות, וסמדר בת העשר היתה מרותקת. סמדר בת השלושים סיפרה לה שהיא זוכרת איך כבר חוותה את כל זה בעבר, מנקודת מבטה שלה כשהיא היתה בת עשר. האימה גרמה לסמדר בת השלושים להשתתק. היא לא הצליחה להוציא מילה. שיניה רעדו, ודמעות היו בעיניה. היא פתאום קלטה שהיא זוכרת את המפגש הזה טוב מאוד. היתה רק בעיה אחת. בזכרונה, סמדר בת השלושים שמולה לא ניצחה באבניירו ולא סיפרה את כל מה שהיא עצמה סיפרה עכשיו. במקום, היא זו שסיפרה על ילדה שהציקה לה ושתיהן דיברו על איך כדאי להתמודד עם העניין. היא קיבלה עצה טובה ואכן העניין עם הילדה המציקה נפתר עוד באותו היום. האימה גרמה לה לאיבוד ריכוז ולסחרחורת. וכשבינתה שבה אליה, הרגישה לפתע בקיצו ההולך ומתקרב של עולם הכיס. היא לא יכלה להחזיק אותו עוד הרבה. נותרו שניות בודדות. “צאי! נגמר הזמן! צאי!!!” צווחה סמדר בת השלושים בהיסטריה. סמדר בת העשר, ילדה בסך הכל, נבהלה והתבלבלה לרגע וקפאה במקומה. רגע אחד יותר מדי. היא לא הבינה מה בדיוק קרה שם וקיוותה להסבר. מהר הבינה שזהו אינו הזמן להסברים ורצה לעבר דלת הארון בחדרה של סמדר בת השלושים, המוביל בחזרה לחדרה שלה. אך לפני שהספיקה להגיע לארון, הגיע סוף העולם.
~~
סחרחורת. טשטוש. הבזקים של אור. סמדר בת העשר התיישבה על הריצפה והתנשפה לכמספר רגעים לפני ששבה אליה נשימתה וליבה חזר לתפקוד רגיל. סמדר בת השלושים כבר לא היתה בחדר. לחרדתה, משהו בה הבין שסמדר בת השלושים כבר לא היתה כלל. היתה רק היא, סמדר. בת עשר, אבל בת שלושים. היא לא היתה אמורה להיות פה. זה לא העולם שלה. זה לא הזמן שלה. סמדר, ילדה בת עשר, כבר לא היתה בבית אמה. היא כבר לא היתה ילדה. עברו עשרים שנים, שנים שעברו ועדיין לא היו קיימות. ולמרות הדימיון לכאורה, זו היתה חוויה שונה לחלוטין משיכחון. זו היתה, כפי שבמהרה הסיקה, קפיצה. קפיצה לַעתיד.  או לפחות לְעתיד. היא היתה בעולם לא שלה, בגוף לא שלה. ולא היה לה מושג איך לחזור הביתה.
~~
לבסוף, הסקרנות גברה על החרדה. היא רצתה לראות איך זה. איך העתיד. איך העתיד שלה. היא לא יכלה לשנות את המציאות, לפחות לא כרגע. מה שנשאר הוא להפיק את המיטב. היא פתחה את הדלת ויצאה מהחדר.

~אישה מנשקת את סמדר בפה לפני שסמדר יוצאת מהבית. מתברר שסמדר בזוגיות עם אישה, והן אפילו גרות ביחד.
~סמדר עושה לה מחברת ורושמת את כל מה שסמדר סיפרה לה במפגשן האחרון. היא צריכה להבין איך להפעיל את היכולת הזו, ואין לה עשרים שנה לחכות.
~סמדר מתקדמת מהר משציפתה ולהפתעתה מגיעה לתוצאות שונות ומגוונות בהרבה ממה שסיפרה לה סמדר.
~היא מאתרת קבוצה סודית ואליטיסטית של אנשים ששומרים על ידע נסתר. היא מספרת להם על עצמה, על יכולותיה ועל מה שעברה.
~הקבוצה, “מחלקה ב”, מפעילה יחידות המורכבות מאנשים שמכוחותיה. היא שולחת אותם למשימות ומבצעים שונים ומשונים.
~סמדר מצטרפת לאחת היחידות. הם יוצאים למשימות מסוכנות וחשובות בנקודות זמן קריטיות כדי להטות את משקל האירועים ולעצב מחדש את רשת הזמן-חלל התלת ממדית, כדי להביאה לתצורה שתכליתה ידועה רק ליחידי סגולה בודדים ב”מחלקה א”.
~סמדר נאלצת להתבגר מהר, והיא בעלת אינטליגנציה רגשית וחברתית גבוהה, אך בפנים היא עדיין ילדה. יש בה תמימות שקשה לפספס.
~משימה אחת משתבשת. היחידה של סמדר התפצלה לארבעה צוותים. סמדר החליקה ונפלה ונאלצה להתלוות לצוות אחר מהצוות שבו היא היתה במקור. התוכנית היתה לירות בשומרים, וזה היה גם מצליח, אבל סמדר לא היתה שם בתוכנית המקורית והמשתנה הזה לא נכלל בחישוב. אז הם נאלצו לאלתר. אחד מהם זרק רימון על השומרים. זה עבד. הצלפים ירו בשלוש המכונות שהיו תלויות על התקרה, כמתוכנן אבל קצת אחרת. בגדול זה היה קצת גבולי, אבל נראה שהתוכנית עבדה. על הדרך אנחנו לומדים להכיר את הדמויות השונות ביחידה של סמדר. כולם אנשים רגישים, חכמים ומעניינים. סמדר אוהבת אותם כמו משפחה.
~~
בניגוד למה שהיה נראה, משימתם למעשה נכשלה. הכישלון גרם לשיבושים מרחיקי לכת. לפני ששבו לבסיס, הם מצאו את עצמם מפוזרים בספק בסיס צבאי גדול ספק כלא, עם בניה מסיבית, וכל העניין הזה ממוקם באמצע יער באיזור מרוחק מציויליזציה ולא מיושב כלל. הם לא ידעו איפה הם בעולם, או אפילו באיזה עולם הם. אט אט הם נלכדו על ידי החיילים והשומרים שבבסיס. השניים הראשונים שנתפסו הם גל ופסקל, שהיו ביחד. גל ופסקל היו חברים טובים כל חייהם. לגל היתה יכולת מיוחדת. כמו טלפתיה, אבל שונה. הוא יכל להחליף חלקים במוחו של אחר בחלקים במוחו שלו. זו היתה עסקת חליפין, הוא איבד את מה ששם במוחו של האחר, והאחר איבד את החלק שהוחלף במוחו שלו. גל קיבל את החלק הזה, שהחליף את החלק שאיבד. זה לא היה תהליך פשוט. הוא היה צריך לדמיין בעיני רוחו את שני המוחות, וההחלפה לא בוצעה בזבנג, הוא היה צריך להעביר נוירון נוירון, נוירוטרנסמיטר אחרי נוירוטרנסמיטר. פעולה כירורגית מורכבת ביותר, וכל זה תוך שהוא צריך לשמור על החלקים במוחו שקשורים לביצועה של אותה פעולה - משימה לא פשוטה כלל. אבל איכשהו היה לו לזה כישרון טבעי. התהליך אמנם לא היה מהיר מאוד, ונראה יותר כמו זליגה מהחלפה, אבל אולי זה לטובה. בילדותם ולאורך חייהם גל השתמש ביכולתו על פסקל לעיתים קרובות. הוא אף פעם לא החליף הרבה, רק קצת כל פעם. פסקל תמיד היה מוטרד מהמצב, בעיקר מאחר שתמיד בוצע בצורה חד צדדית וללא הסכמתו או ידיעתו. הוא זכר כמה פעמים שהיה לו ברור שזה קרה, אבל היה בטוח שזה קרה פעמים רבות מבלי שהצליח להבחין בכך. ולמרות זאת, גל היה חבר יקר וקרוב.
החייל שתפס את גל ופסקל הביא אותם למפקדה, אל המפקד. לפסקל הזריקו חומר הרדמה והכניסו אותו לחדר שמור עם מיטה, והמפקד ניגש לתחקר את גל. גל פחד. הוא היה צריך לחשוב על משהו מהר. הוא החליט להעמיד פני קשוח ולשחק אותה בעניינים. המפקד פנה אליו.
“אוקיי, דבר. מה אתם עושים כאן?”
“אנחנו מהמחלקה, אידיוט. שחרר אותנו מיד, יש לנו עבודה חשובה לעשות.”
“איזה מחלקה? על מה אתה מדבר?”
גל בלע רוק. שיט. לא לאבד קור רוח. “המחלקה. אני-אחר, רשתות חוזרות, חיישני נוירוסנס, עכברי זמן...” האמת היא שגל דיבר ג’יבריש, זו היתה יריה באפלה, אבל אולי זה יצליח לבלבל אותם? “...מכניקת אברום-פיטרסון, המכונה, נברשות תאורה. המילים האלה אומרות לך משהו או שאתה פקיד זוטר?”
אין סיכוי שזה יעבוד, הלך עליי - חשב גל. אך להפתעתו, המפקד הביט לעברו במבט רציני והנהן. “חכה כאן. אני עושה שיחת טלפון.”
גל נשאר במקומו במסדרון המפקדה וחיכה, והמפקד נכנס לחדרו וחייג מספר בעל חמש ספרות בטלפון קוי. בצידו השני של הקו, ישבה אישה מבוגרת. היא לבשה חליפה לבנה, כמו כל חמשת עמיתיה, ודיברה בתקיפות, בקיצור ובקור רוח. “לא שלחנו אליכם אף אחד. הם משקרים. תטפל בזה.” בכך היא הניחה את השפופרת והשיחה הסתיימה. המפקד יצא מהחדר, עמד מול גל, וקרא לעבר שני חיילים שעמדו בכניסה למפקדה לבוא לעברו. הוא הסתכל על גל כשדיבר אליהם. “נגמרה ההצגה. תגמרו אותו מיד.” טינה נשמעה בקולו. גל הבין שהולכים להרוג אותו. ומיד הזריקו לו חומר. כנראה רעל כלשהו. בינתיים העירו את פסקל והביאו אותו למסדרון המפקדה, שם הוא ראה את גל מוכנס בשכיבה לתוך מיכל גדול של נוזל שקוף כלשהו. גל הביט עליו ברגעו האחרון, ומת. המיכל עם הגופה נלקח משם. לפסקל עברו כל כך הרבה מחשבות בראש באותו רגע, עד שכשאחת מהן היתה שאולי חלק מהן הוחלפו במחשבות של גל, לא היתה לו כל דרך לאתר אותן. זה הטריד אותו עמוקות. מה שהטריד אותו אפילו יותר היתה המחשבה שגל היה יכול, אם רק היה רוצה בכך מספיק, להחליף את כל תודעתו בתודעתו של פסקל, אולי אפילו את כל מוחו. ובכך לגרום למעשה לפסקל למות במקומו. הוא כבר היה מיומן בהחלפות על מוחו של פסקל וידוע שמצב של טרום-מוות מוציא את שיא התפקוד החוץ אונתי מבן אדם. אבל הוא לא עשה זאת. למה הוא לא עשה זאת?
~~
אחד מהחבר’ה שלנו נכנס לרכבת ומגיע למקום ששמור למשפחות של חיילים. יש שם איזה טקס? כנראה חושבים שהוא מישהו אחר. אחד אחר גונב מדים של חייל ומתחיל להסתובב בבסיס כשחייל מתחיל לדבר איתו. הוא מצליח להעמיד פני חייל, אבל בקושי, ומתחיל להתחבר עם החייל שפנה אליו. החיילים האלה הם לגמרי בני אדם והם די חברותיים. אבל אסור שיעלו עליו. סמדרי שלנו מגיעה לאסיפה של חיילים ומשפחות. היא מבחינה שם בכמה מחבריה ליחידה, כולם מוסווים ונמנעים מקשר עין זה עם זה. היא מתחילה לבכות.
~~