אני כמעט תמיד משתמש במילים. כשהייתי בן עשרים בערך, חבר נזף בי שאני חושב שככל שאומרים על משהו יותר דברים ככה הוא נהיה יותר ברור. אני עניתי "בדיוק" והוא אמר שממש לא. לשימוש שלי במילים יש בסיס איתן – אני אוהב מילים, אני אוהב את השפה והאטימולוגיה, ואני באמת מאמין ביכולת של המילים להעביר לצד השני את הכוונה וחושב שזה קרוב לנס. בדיונים מדעיים יצא לי גם לחשוב שוב על הויכוח עם החבר מנעוריי, ולטעון שמילים הם קירוב של המציאות, וקירוב אפשר להמשיך ולדייק עד כמה שרוצים. אבל למרות זאת אני לא תמיד בוחר להשתמש במילים, אלא לעתים, אולי פעמים רבות – אנוס להשתמש בהן. אני נזקק למילים כי אני בנאדם די חרד שחש מאד בנוח עם ודאות ומילים נותנות לי תחושה של שליטה. הן מאפשרות תחימה, וחיתוך, ועל ידי כך מהוות סוג של נחמה.
לבחור לא להשתמש במילים זה דבר שקורה לי יחסית מעט. הכי הרבה זה קורה מול נעמה. לעתים מחיבה, לעתים מתשישות, לעתים מכעס. מול אחרים כמעט בכלל לא. מול עצמי – זה תלוי. הכי הרבה אני לא משתמש במילים שלא מבחירה – תוך כדי עבודה ובהייה במסכים. אני בוחר שלא להשתמש במילים בעיקר בשתי סיטואציות. הראשונה היא נגינה. כשלמדתי ברימון האימונים היו תחילה מאד מאומצים קוגניטיבית. הרבה פעמים היינו שואלים את המורים איך הם מצליחים להוציא דברים כאלה יפים מעצמם כשהם חושבים על כל הצד הטכני. הם לרוב ענו שהאימון הוא בדיוק כדי שתוכל ללכת לאיבוד ברגע. זו הייתה השאיפה שלי בזמנו כשניגנתי, וגם היום אני מזהה שרידים של זה. הסיטואציה השנייה היא בדיוק המקרים בהם המילים כושלות, ולא מעניקות לי את השקט שאני מחפש. כשאני טרוד באיזשהו נושא וכבר דנתי בו עם עצמי ועם אחרים, והטחינה הזו לא מעניקה שלווה אלא מובילה אותי במדרון – אז אני מנסה באופן מכוון להימנע ממילים באמצעות התרכזות בדברים אחרים.