הסינים, שהסחר האדיר שלהם עם אירופה ואמריקה הוא הדבר החשוב להם ביותר, לא יכולים עוד עם תעלת סואץ. מים רדודים, מסלול שלוקח יומיים-שלושה, ועם "האביב הערבי" יש שם שביתות ובעיות כל העת. בקרוב יפרוץ שם גם טרור. יש להם אינטרס אדיר שקו מסילת ברזל עוקף תעלת סואץ יקום בישראל. מדובר במסלול מהיר הרבה יותר ומאובטח מסואץ, שיכניס לישראל מליארדים של דולרים, כספי אגרות מעבר. לאן זה הולך?
 הנתיב אל העושר: עלייתה ונפילתה של משפחה יהודית מן המזרח. מה אנחנו למדים מכך?




מאת ד"ר גיא בכור


בגדאד, 1828

בגדאד של ראשית המאה ה- 19 היתה עיר חשובה באימפריה העות'מאנית ונקודת מעבר ב"ציר המשי" שבין מזרח למערב, כלומר בין סין לבין קושטא, היא איסטנבול, והים התיכון. נתיבי הסחר העולמי של תבלינים, משי, טקסטיל וסחורות כבדות יותר עברו דרכה, דבר שהעניק לה משנה חשיבות אצל המושלים העת'מאניים, והעיר ידעה התפתחות, במונחים של אז. העות'מאנים השקיעו במבני ציבור, תשתית ואף, מאה שנים לאחר מכן, בקו רכבת בין נמל בצרה, דרך בגדאד לאיסטנבול, הוא "קו בגדאד".

חלק מהיהודים של בגדאד היו קרובים, או השתדלו להתקרב, אל הסחר הבינלאומי הזה, ואחד מהם, דוד ששון (1792-1864) אף התמנה כגזבר המושלים העות'מאנים בבגדאד, וכנשיא הקהילה היהודית שם. אלא שהעות'מאנים רצו עוד מיסים מן היהודים, ודוד ששון (Sassoon) הושם במעצר. הוא נמלט מבגדאד ויחד עם משפחתו וכספו הגיע באנייה לנמל בושייר, שבפרס, על גדות המפרץ הפרסי. שם שהה ארבע שנים, ועסק, כמובן במסחר שבין סין למערב. לאחר התערבות של קורא עתידות, כך מספרת האגדה, עזב עם בני משפחתו לבומביי שבהודו, וכאן החלה השושלת.


עיראק של המאה ה-19 היתה שלוש ערים מבחינת העות'מאנים: בגדאד, מוסול ובצרה-בהמשך, בשל היותן ערי סחר בינלאומי. בהמשך הוידאו ניתן לראות את תוכניות הפיתוח העות'מאניות בערים אלה, של המאה ה-19.



בומביי, 1832

בחושיו המסחריים המפותחים קלט דוד ששון שבומביי (כיום שונה שמה למומבַיי), בירת הסחר של הודו הבריטית, היא נקודת מפתח בסחר היבשתי והימי שבין סין לבין לונדון. ואכן, הוא הקים שם חברת סחר קולוניאלית (David S. & Co.) שסחרה ותיווכה כמעט בכל דבר, בנתיבי המסחר בין סין-הודו ובריטניה: קודם כל משי וטקסטיל, בעיקר חוטים לתעשיית הביגוד הבריטית, אך גם אופיום לסין, תבלינים, ומוצרי בית וברזל.

ספינות המסחר שחכרה החברה מעולם לא שטו ריקות, כל יעד והצרכים שלו, והסחורות מילאו את האניות לפי הכיוון וצרכיו. כיוון שהודו לא היתה כה מתקדמת, או מוכנה להיקפים גדולים של סחר בינלאומי, הקימו דוד ששון ובניו את הכל מבראשית: את ה- Bank of India, כן, שהחלה להנפיק אשראי דוקומנטארי לעסקות יבוא ויצוא; חברות ביטוח מקומיות, בשיתוף חברות הביטוח הבריטיות, לצורכי הגנה ותמיכה בסחר, שמאות ימית ועמילות מכס, וכן שירותים ימיים לציי האניות. לא היה דבר משמעותי בעיר הנמל והסחר בומביי, שדוד ששון וצאצאיו לא היו מעורבים בו, באיזו צורה.

כאשר ביקרו מלך בריטניה ג'ורג' החמישי ואשתו המלכה מרי בבומביי בשנת 1911 היו אלה בני משפחת ששון שמימנו חלק משמעותי מן המונומנט שנבנה לכבודם, והניצב בכניסה לנמל בומביי, "Gateway of India" "השער להודו". נמל בומביי היה השער להודו, והמונומנט של ששון היה המבוא לשער. במשפחה שלי, משפחת בכור, עוד בבגדאד, סיפרו הרבה על הסחר האגדי הזה מבומביי, שכן סבי היה מקורב אליו, ואף כמעט ועבר מבגדאד לבומביי, יחד עם כל המשפחה. אחותו של סבא, ובני משפחתה, אכן עברו מבגדאד לבומביי, ומשם, עם השנים, לאוסטרליה.

בעקבות חוזה ננקינג, שפתח את סין (בעל כורחה, אגב) לסחר מערבי, עושרו של דוד ששון הפך לאגדי. הסחר הימי והיבשתי בין סין לבין בריטניה העניק לו ממון עצום, עד שהחלו לכנות אותו "רוטשילד של המזרח". כאדם דתי, שלא ידע מילה באנגלית והמשיך להתלבש במנהג יהודי בגדאד, הוא הקים שורה ארוכה של מבני ציבור, בתי כנסת, תרבות וסעד, ליהודים ולאוכלוסיה הכללית. כאן נולדה שושלת בית ששון, מאז ועד היום.




משפחת ששון נחשבת עד היום כמשפחה מיתולוגית בתולדות הודו המודרנית, ומתייחסים אליה שם בגאווה רבה, כדמויות הודיות. בוידאו ההודי הזה מוצג חלק ממיפעלות המשפחה בבומביי ובפונה. המשפחה היתה תמיד קרובה לדת, וה"קדיש" במבטא בגדאד הנשמע בבית הכנסת בפונה, מעורר צמרמורת.



פונה, 1864

דוד ששון הלך לעולמו, ונקבר בבית הכנסת המדהים ביופיו, שהקים בעיר הזו, השכנה לבומביי, שם שכן גם מעון הקיץ שלו. שמונת בניו נוטלים את הפיקוד על חברת הסחר העולמי, "ששון ושות'".

הבן הבכור, אלברט-עבדאללה מבין שהזמנים השתנו לטובתו. סין המשיכה להיפתח אל המערב ולשמש נקודת סחר אדירה, ותעלת סואץ נכרתה בשנת 1869, דבר שקיצר מאוד את דרכי הסחר בין המערב למזרח. לצורך כך, ועבור צי האניות, מקים הבן אלברט את "רציף ששון" בבומביי, שקיים עד היום. הסחר הימי הולך ומתרחב, בעיקר טקסטיל, וכל מה שהאימפריה הבריטית ביקשה להעביר. במקביל ממשיכה המשפחה לתעש את הודו. מוקמים בתי חרושת, מיפעלי טקסטיל, ומחסני אגירה, ובומביי מתחזקת כנקודה מרכזית בסחר בין סין ויפן - לבין בריטניה. בבית המלוכה בלונדון שמים לב שמשפחה יהודית אחת שולטת בעצם באחוז גבוה מן הסחר האימפריאלי של הממלכה הגדולה בעולם. דמי התיווך שיקבלו הששונים היו גבוהים, והרווחים דמיוניים. הקשרים הטובים שלהם עם הסינים, ההודים והבריטים הפכו אותם למלכי הסחר הבינלאומי. אחיו של אלברט, סולימאן, נשלח לשנגחאי ולהונג קונג, ומשם הוא סגר את המעגל בניהול עסקי המשפחה.




דוד ששון הגדול נהנה מהתפתחות היסטורית נוספת בציר הסחר: חברת הודו המזרחית-בריטית, שליטת הסחר בין בריטניה והודו, פורקה בשנת 1858. היא שלטה על הסחר המעצמתי במשך 250 שנים, וכאשר פורקה נוצר הואקום, שמילאה, בין הייתר, משפחת ששון. עכשיו אנחנו מבינים שהסחר האדיר של האימפריה, מהודו ללונדון, נשלט על ידי בעלי המניות, אנשים פרטיים, בחברת הודו המזרחית, שהתעשרו עושר אגדי, ושלטו בפרלמנט הבריטי. בשנת 1858, בעקבות מרד הודי גדול, פורקה החברה, וסמכויותיה ורווחיה הועברו אל הכתר הבריטי. השליטה הבריטית על הודו היתה, קודם כל, עסק כלכלי אדיר לטובת הבריטים.

ואת החיבה שלי לספינות מפרש אתם מכירים כבר ממאמרים קודמים.



לונדון, 1870

עם העושר הגדול מחליט ענף גדול של המשפחה לעקור מהודו ללונדון, ומשם לנהל את אימפריית הסחר. לונדון, עד היום, היא בירת הסחר הימי. הראשון שעובר הוא הבן ששון-דוד (השלישי בין האחים), ואחריו אחיו אלברט, הבן הבכור, שהופך לטייקון כלכלי. אלברט המליונר מתיידד בלונדון עם יורש העצר (לימים המלך אדוארד השביעי), והופך ל'ברון מקנסינגטון', חבר בית הלורדים. בית הספר "אליאנס" לבנים בבגדאד נקרא על שמו של אלברט. המשפחה הולכת ושוקעת בפינוקי האימפריה הויקטוריאנית. בנו של אלברט, אדוארד, מתחתן עם אלין קרולין דה רוטשילד, בתו של הברון ג'יימס דה רוטשילד, וכך שתי המשפחות העשירות ביותר בעולם היהודי מתמזגות, מזרח עם מערב. אדוארד ששון ישמש כחבר פרלמנט בלונדון עד מותו. גם בנו פיליפ היה חבר פרלמנט עד מותו, שר התעופה, ומקורב לממשלות השמרנים. פיליפ ירש הון עצום מאביו.





נתיבי הסחר הבינלאומיים: בכחול - "דרך המשי" ההיסטורית. באדום - הסחר היבשתי בין אירופה לסין, דרך בומביי. בתכלת - הסחר לאחר הקמת תעלת סואץ, ובמפה הקטנה: התרומה העתידית שלנו.


שנחאי, 1870

עם עזיבת האח אלברט, עובר ניהול האימפריה בפועל לאחיו סולימאן, שנמצא בשנחאי. המשפחה בונה שם, כמו בכל מקום, מבני ציבור ובתי כנסת מרהיבים. עם מותו של זה בשנת 1894 עובד ניהול אמפרית הסחר לידי אשתו של סולימאן, פלורה ששון, בעצמה בת המשפחה, נינתו של דוד ששון המקורי, כולם מבגדאד. פלורה מצליחה בעסקי המשפחה, אך בשנת 1901 גם היא עוקרת ללונדון. המשפחה העשירה מתחילה להזניח את עסקי הסחר ולהתעסק בפילנטרופיה, באספנות, ובחיים הטובים. לונדון הופכת להיות סוף החלק המסחרי של המשפחה. היא גם אינה רעבה עוד.

משפחת ששון התפרנסה והתפרסמה, כל עוד היתה ממוקמת בנקודת החיבור של המסחר. ברגע שעברה אל קצהו, איבדה מחשיבותה. כך היא גם ישראל.



לונדון, 1858

האח השלישי, ששון-דוד (זה שמו הפרטי) היה הראשון לעקור ללונדון, עוד בשנת 1858. מראשית דרכו הוא היה המערבי שבין האחים. הקפיד ללכת עם חליפות מערביות מגונדרות בסגנון הבריטים, ולא בביגוד העיראקי-הודי כמו אביו ואחיו. הוא נוטל מעושר המשפחה ועוזב את המסחר. בני המשפחה מתערבים בלונדון בחיי האצולה של בריטניה הויקטוריאנית, בפוליטיקה שלה ובעסקי החתונות בין משפחות הצמרת.

אלא שבנו של ששון-דוד, אלפרד-עזרא, מדהים את המשפחה כולה, כאשר הוא מחליט להתחתן עם אנגליה- נוצרית. זה היה זרע הפורענות, שאחריו יבואו עוד רבים, עד שספק אם המשפחה נשארה מזוהה עם היהדות. בעקבות הפרשה מנושל אלפרד-עזרא בזעם מירושתו הגדולה.

בנו של אלפרד ואמו האנגליקנית היה משורר מלחמת העולם הראשונה הנודע, זיגפריד ששון (1886-1967). השירים האנטי-מלחמתיים שלו הפכו לחלק מן התרבות האנגלית בת ימינו. הוא גודל כנוצרי לכל דבר, ובערוב ימיו אפילו המיר את דתו מאנגליקני לקתולי. לא היה לו שום קשר ליהדות.


מנדיפ, סומרסט, 1996

בנו של זיגפריד ששון, ג'ורג' ששון, פשט את הרגל, ומכר את אחוזת המשפחה, כמו גם את כתבי היד של אביו. הששונים בענף הזה נותרו ללא רכוש. בשנת 1996 נהרגו שני ילדיו של ג'ורג', תומאס ואיזובל-חנה, נכדיו של זיגפריד ששון, ונכדי נכדיו של דוד ששון הגדול, בתאונת דרכים קשה במנדיפ, שבמחוז סומרסט, אנגליה. השניים היו צעירים בני 18 ו-21, בראשית דרכם האמנותית כשחקנים. לא עוד בגדאד, לא מסחר ולא הודו. הם היו הסוף.



ירושלים, 2012

בשנות תפארתם תמיד היו בני משפחת ששון קשורים לנתיב הסחר העולמי האדיר בין סין למערב. הם היו המעבר, המתווכים, נקודת החיבור. ראשית, בבגדאד, אחר כך בבושייר, ובהמשך בבומביי. זה הנתיב שהעביר את עושר העולם, בין המזרח למערב.

החל משנות הששים של המאה ה-19 הנתיב עבר בתעלת סואץ, שבעצמה נקנתה על ידי ממשלת הוד מלכותה המלכה ויקטוריה, כדי לשלוט בנתיב הסחר. בריטניה התעשרה מן הסחר הזה.

ארץ ישראל היתה שלושת אלפים שנה מדינת מעבר, וזו הסיבה מדוע היא נכבשה על ידי כל האימפריות הגדולות של הזמן העתיק. היא היתה גשר. אלא שעם הקמת מדינת ישראל הפכה ארץ ישראל לאי, שאינו ניתן למעבר, כאשר הסחר האדיר מדלג עליה, וממשיך לעבוד דרך תעלת סואץ.

ביום ראשון האחרון (5.2.12) אישרה ממשלת ישראל את הקמת מסילת הברזל בין אילת לבין מרכז הארץ, כלומר, בין הייתר, בין נמל אילת לבין נמל אשדוד. זוהי אולי אחת ההחלטות האסטרטגיות שהתקבלו בישראל עד היום (כרגיל, כמו בכל דבר חשוב באמת, זה לא מעניין את "התקשורת" בישראל), משום שבכך תחזור ישראל להיות מדינת מעבר; היא יכולה להפוך לאימפריית ששון.




(תמונה: אימג'בנק GettyImages)

הסינים, שהסחר האדיר שלהם עם אירופה ואמריקה הוא הדבר החשוב להם ביותר, לא יכולים עוד עם תעלת סואץ. מים רדודים, מסלול שלוקח יומיים-שלושה, ועם "האביב הערבי" יש שם שביתות ובעיות כל העת. בקרוב גם יהיה שם טרור. יש להם אינטרס אדיר שקו מסילת הברזל הזה יקום בישראל. הוא יעבוד 24 שעות ביממה, ולא ינוח לרגע. במקום שאניות הסחר של העולם יפנו למפרץ סואץ ולתעלה, הן יפנו אל מפרץ אילת. בפריקה מהירה באילת תוך כשעתיים-שלוש - כולל הכל -הסחורות יכולות להיות כבר בים התיכון, על אניות שימתינו להן מראש בנמל אשדוד. עוד רווח ישראלי מן "האביב הערבי".


לפני שתמשיכו בקריאת המאמר: האם תמליצו על המאמר, ועל מועדון קוראי ג'יפלאנט, על-גבי הפרופילים שלכם בפייסבוק? למי שהמילה "אהבתי" או "like" מודגשת אצלו, מוזמן ללחוץ עליה, ולהצטרף בכך אל המועדון הפייסבוקי המרשים הזה.





מדובר במסלול מהיר הרבה יותר ומאובטח מסואץ (חלקו יהיה במינהרות), שיכניס לישראל מליארדים של דולרים, כספי אגרות מעבר. מי שהבינו זאת מייד היו הסינים, שיש להם אינטרס להשתתף בפרוייקט הרכבת שלנו, ולסיים אותו במהירות. כך הם גם יוכלו להתמקח מול תעלת סואץ, כאלטרנטיבה. מכאן גם יזנק מעמדה של ישראל בעיני הסינים וההודים, כמדינה החשובה להם באופן אסטרטגי, דבר שאינו קיים היום. ואכן, הממשלה נוטה להחליט שאת הפרוייקט הזה ינהלו הסינים, ויקימו אותו אלפי פועלים סינים, שיגיעו במיוחד לארץ. זו החלטה נכונה. הפריקה יכולה להיות גב לגב - מן האנייה אל הרכבת.

מבחינת ישראל, המיקום שלה הופך בכך מנטל לנכס. היא תהפוך להיות המרוויחה, סוף-סוף, מתנועת הסחר האדירה של העולם, בין סין והודו למערב, עם פוטנציאל לרווח מכל קונטיינר שעובר בנהר האדיר של סחר העולם, או חלק ממנו, הד לגאונותו הכלכלית של דוד ששון הגדול, רוטשילד של המזרח. פעם הציר הזה היה אינטרס של המעצמות הקולוניאליות, היום הוא אינטרס סיני, אבל עדיין זהו אותו ציר סחר, עליו יושב העולם.

הזדמנות גדולה ניצבת בפתחנו, אסור לנו להחמיץ אותה. גם אנחנו יכולים להיות רוטשילד של המזרח. ישראל היא כמו משפחת ששון, שחשיבותה הגיאופוליטית היא בהיותה טרנזיט, מעבר. ברגע שהיא קצֵה, פג הקסם.