פרופיל 2013 || שנה שלמה עם פלוגת טירוני נח”ל חושפת צבא שונה לגמרי
איך מנתקים את החי”רניקים מסמארטפונים, מדוע מתייחסים אליהם כמו אל מתנדבים ואיך מחנכים דור חדש של מתגייסים שגדל בלי גבולות להסתער קדימה. עמוס הראל בילה שנה עם פלוגת טירוני נח”ל, ומצא צבא שונה לגמרי מזה שהכיר

עמוס הראל


ינואר 2012. טירוני מחזור נובמבר 11’ של גדוד 931 בחטיבת הנח”ל יוצאים לשבוע השדאות הראשון שלהם. זו השהות הממושכת הראשונה של הטירונים מפלוגה ב’, קצת יותר מחודש במדים, תחת כיפת השמים מחוץ לבסיס הטירונים החטיבתי בתל ערד. החיילים נבחנים היום בבוחן כיתה, שמטרתו חזרה על מה שלמדו בחודש האחרון. הכיתה שתקבל את הציון הגבוה ביותר בכל התחנות תצא לחופשת השבת הבאה כבר ביום חמישי - יום לפני הכיתות האחרות. בכל תחנה מתורגל תחום אחר: לחימה בשטח פתוח, הסוואה, עזרה ראשונה, חינוך.

סגן מפקד הפלוגה, סגן בן קרת, מתרגל את אחת הכיתות ממחלקה 2. החיילים צריכים לזחול על אדמת המדבר, כשעליהם נשק, קסדה ואפוד, 25 מטר, ואחר כך לזחול אותו מרחק בחזרה. הזמן הכיתתי נקבע לפי החייל האחרון בכיתה. הטירונים שמגיעים ראשונים חייבים לרוץ אחורה ולהמשיך לזחול לקו הסיום, כשהם מסייעים לאחרונים. הלקח פשוט: חיילי הכיתה תלויים זה בזה. עוצמת השרשרת כעוצמת החוליה החלשה. נדוש ככל שזה יישמע, הצבא מבקש להעביר את המסר לטירוניו כבר מההתחלה.

קרת מדרבן את הזוחלים בקריאות עידוד. החורף עדיין בעיצומו והחום במדבר בצהרי היום נסבל יחסית, בוודאי בהשוואה למה שהחיילים ייתקלו בו בהמשך ההכשרה, אך הזחילה כרוכה במאמץ גדול. למרות הברכיות שהם לובשים מעל מכנסיהם, הטירונים מכיתה ג’ סופגים שוב ושוב חבטות ברגליים. פניהם נוטפות זיעה. קרת ניגש לחיילים שמשתרכים מאחור: “קדימה, נמרים! תזכרו: הכאב זמני, הגאווה נצחית”. גם התדרוך שלו, לפני תחילת המשימה, נשמע כמו תערובת של טקסטים מסרט הוליוודי עם שיחות חדר הלבשה של מאמן כדורסל במחצית המשחק. “הבוחן הזה בודק חברות ורעות. תחשבו שחבר שלכם תקוע תחת אש. אם לא תזחלו אליו לחלץ אותו, הוא ימות”, מתרה קרת בטירונים.

בתחנה נוספת מתרגלים הסוואה. הטירונים מזנקים לתוך שוחה מלאת בוץ ואחר כך מנסים לאלתר אמצעי הסוואה נוספים מקוצים וענפים שהם מחברים לאפוד ולקסדה. “יאללה להתפלש, מלחמת בוץ!” עניין הבוץ מוצא חן בעיני רבים מהם, שרואים בו כנראה מעין חזרה חטופה למשחקי הילדות. מרגע שהשלמת עם העובדה שתגיע למקלחת רק בסוף השבוע בבסיס, עוד קצת לכלוך כבר לא מעלה או מוריד. “תבדוק אם אני מבוצבץ מספיק מאחורה”, מבקש אחד החיילים מחברו. כמו תמיד, הצבא מספק כר נרחב להתחדשות השפה העברית ‏(וכמו תמיד, המפקדים מרבים להשתמש במילה “אדרנלין” כדי לתאר את התחושה בתום התרגולת, אך איש מהם אינו מצליח לבטא אותה כהלכה‏). אחרי השלמת התחפושת יש גם משימה. סמל, כאפייה לצווארו, יושב כזקיף על קצה הרכס, בגבו לטירונים. החיילים צריכים להתגנב אליו, בהליכה ובזחילה, מבלי להקים רעש. כיתה שמצליחה להתקרב למרחק הקצר ביותר מהסמל, בלי שכל חייליה נחשפו, זוכה לציון הגבוה ביותר. בניגוד מובהק לתחנת הזחילה, נראה שכאן הטירונים נהנים למדי.

סגן משנה אילק סהלו, מפקד מחלקה 2 בפלוגה, מדבר קצרות עם חיילי הכיתה. “איך היה?” “כיף, המפקד”, היא התשובה השגורה. “היה ממש מצוין”, אומר המ”מ. “אתם כיתה מובילה. תמשיכו ככה”. בסוף הבוחן בן קרת מכנס את חיילי הפלוגה לשיחת סיכום. החיילים עומדים סביבו, האווירה החיובית נמשכת. “אם מישהו כאן מרגיש שלא נתן 150% מהיכולת שלו, שיעשה חשבון נפש עם עצמו ועם החברים שלו”, אומר הסמ”פ, שנשמע מרוצה למדי ממה שראה. “הבוחן הזה מדמה קרב. לוחמים לא נבחנים בערב בבסיס שיש בו מקלחת ואוכל בחדר אוכל. הבית האמיתי שלנו בחי”ר זה השטח. שם תבלו את השירות שלכם. זה המצב הטבעי שלנו. מלוכלכים, קרובים לאדמה ומחוברים אליה”. במחזור נובמבר 2011 הפרגון ניכר בכל פינה. כל חייל כוכב, כל קצין חצי משורר.

זה, כנראה, השינוי החד ביותר בטירונות הקרבית של השנים האחרונות, בהשוואה למה שחוו אחיהם הגדולים של החיילים הללו, ובוודאי האבות שלהם, לפני עשור, שניים או שלושה, בטירונות דומה. האוכל עדיין גרוע למדי, הקור בלילות בלתי נסבל, העייפות מעיקה, השעמום גדול והזמן עודו עובר בהילוך אטי. אבל היחס - היחס שמקבלים הטירונים שונה לחלוטין.

חוץ מהקושי, רוב בוגרי הטירונות הקרבית של צה”ל בעבר זוכרים בעיקר את ההשפלה. במשך חודשים שיננו להם מפקדיהם שאם הדבר תלוי בהם, לעולם לא יהיו זכאים לחבוש את הכומתה הירוקה, האדומה או החומה. הרכרוכיות שלהם, חולשתם הבלתי מוסברת והמביכה, נאמר להם, רק מביישות את ההיסטוריה המפוארת של החטיבה. “כל הטירונות שלי נזפו בי”, אומר רב סרן יוסי פנסו, היום מפקד מגמת הטירונות בבסיס הנח”ל, שהחל את הקריירה הצבאית שלו דווקא בחטיבת גולני. “כל הזמן המפקדים שלי אמרו לי: ‘תסתכל איך אתה נראה. מה אתה, צנחן?’”

הימים הללו חלפו מן העולם, כנראה לבלי שוב. “התפיסה היום היא לעזור להם, לא לשבור אותם”, אומר פנסו. הגישה כלפי הטירונים נוקשה לעתים קרובות, אבל לרוב יתלווה אליה גם ממד של פרגון, של פידבק חיובי על מאמץ ועל הצטיינות. העלבון לשם עלבון, פעם עיקרון מקודש בהכשרה, כבר אינו נוכח כבעבר. השפלות וטרטורים, ברוב היחידות הקרביות, הן כעת תופעות כמעט שוליות. “אין ברירה, זו הדרך היחידה לרתום את הדור הנוכחי לשירות”, מסבירים לך, ספק בהתנצלות, כולם, מהסמל ועד המח”ט.

כחודש מאוחר יותר מוזמנות משפחות הטירונים ליום הורים בבסיס תל ערד. ההורים של חיילי פלוגה ב’ מצטופפים באולם הכנסים של המחנה. מפקד הבסיס, סגן אלוף ישראל שומר, בא לדבר איתם. שומר משמש בתפקיד זה כחצי שנה. את כל שירותו עשה בחטיבת הנח”ל וזה תפקידו השני כמפקד גדוד. ההיגיון ברור: המפקד הבכיר בבסיס, שאותו מאכלסים בתקופות השיא יותר מאלף חיילים בעת ובעונה אחת, צריך להיות קצין מבוגר ומנוסה. ואם הוא גם אב לילדים, מה טוב. שומר פותח בזה. “קוראים לי ישראל. אני בן 34, אבא לשלושה ילדים”, הוא מציג את עצמו. זו פתיחה שמשרה מיד אווירה נוחה יותר באולם. כמה אמהות מחייכות. המסר, מבלי שצריך לנסחו במפורש, מובן: את הטירונות הזאת מנהל מבוגר אחראי, אב בעצמו, שיודע בכמה מאמץ ודאגה ליוו ההורים את ילדיהם עד שהפקידו אותם בידיו. שלא כקצינים אחרים שדיברו עם ההורים לפניו, שומר בוחר לכנות את הטירונים “ילדים” ובכך גוזר גזירה שווה כמעט בין הילדים שלו לבין הילדים שלהם. כולנו הורים, עכשיו בואו נעבור את הסיפור הזה ביחד.

מפקד הבסיס גולש במיומנות גם על פני המכשולים הבאים. הוא מודה בכשלים נקודתיים שעליהם מצביעים אחדים מההורים, מסביר את הרקע לתקלות, מבטיח לתקן. אבל המופע המקצועי שלו לא יהיה שלם בלי החלק הבא. “אני שמח שכולכם כאן”, הוא אומר להורי הטירונים. “אני לא רואה בשירות קרבי בימים אלה משהו מובן מאליו. אני רוצה שתדעו: אנחנו מקבלים את הילדים אלינו בחרדת קודש. אנחנו לא לוקחים סיכונים מיותרים, לא רצים מהר מדי, מגבירים את הקושי בשלבים. בזמן ההכשרה חיי הבנים נמצאים מעל הכל. חשוב שתדעו את זה. זו רוח הצבא ובוודאי רוח החטיבה”.

“הם עוברים פה חוויות לא קלות”, ממשיך שומר, “אנחנו לא מקלים עליהם. בסוף הם צריכים לדעת להגן על מדינת ישראל אם יידרשו לכך ואני מחויב לתת להם את כל הכלים. אני מקווה שלא תהיה מלחמה, אבל כולנו רוצים שיהיו מוכנים למקרה שתפרוץ אחת כזו. אני רוצה להגיד לכם תודה על זה שהענקתם לבנים שלכם ערכים”, מסכם שומר. “אי אפשר לבוא ולהיות כאן, בתנאים הללו, בלי תמיכה חזקה מהבית”. הקהל מגיב במחיאות כפיים. איזה מפקד בסיס טירונים דיבר עם הורים בשפה כזו לפני 30 שנה, או אפילו 20?


פק”ל פייסבוק

במשך קרוב לשנה קיימתי סדרת ביקורים בפלוגת הטירונים מחטיבת הנח”ל, לאורך מסלול ההכשרה שלה - מהלילה הראשון של הטירונות, דרך התרגילים המחלקתיים והפלוגתיים והמסעות, ההשבעה, סדרת החינוך, שלב האימון המתקדם ולבסוף כמה חודשים של שירות בחברון. התוצאה היא ספר חדש, “תדע כל אם עברייה: קווים לדמותו של צה”ל החדש” ‏(בהוצאת כנרת, זמורה־ביתן‏), המנסה ללכוד את הרגע הזה במערך הקרבי של צה”ל.

נדמה שזהו רגע ייחודי, משום שהוא משקף השתלבות בין כמה מגמות, שהתבשלו על אש קטנה יחסית בשנים האחרונות. בימים שבהם ממשלת נתניהו החדשה מצהירה לראשונה על נכונותה להתמודד עם שאלת חוסר השוויון בגיוס לצה”ל ולנסות לגייס שיעור ניכר מתלמידי הישיבה החרדים לשירות משמעותי, יש עניין מיוחד בהסתכלות על הצבא מלמטה. צריך לומר כאן מילה טובה על נכונותם של שלטונות צה”ל לשתף פעולה עם הפרויקט. הצבא - דובר צה”ל ושני המח”טים של הנח”ל לאורך התקופה, אלוף משנה ‏(כיום תת אלוף‏) אמיר אבולעפיה ויורשו בתפקיד אל”מ יהודה פוקס - איפשר לי גישה חופשית אל כל מה שהתחולל בפלוגה. נקודת מבט של זבוב על הקיר בהחלט מלמדת אותך כמה דברים חדשים.

לפני כמה שנים, בגיל 40, נפרדתי מגדוד החי”ר במילואים שבו שירתתי תקופה ארוכה. לצד מגן ההוקרה הקטן ועמו תחושת ההקלה המובהקת לנוכח היעלמות הסכנה של קבלת צו קריאה בדואר או בסלולרי, העמיק גם הניתוק מהמתחולל בשטח. כתבים ופרשנים צבאיים מסקרים מלחמות ובהיעדרן - תקריות גבול, פיגועי טרור ואימונים למלחמה. ככל שחולפות השנים, אנחנו רואים יותר את לשכת האלוף ואת מסוקו של השר ופחות את אוהל הסיירים של טירון החי”ר בשטח. המפגש המחודש עם השטח, ובעיקר עם הטירונים בני ה–18 ומפקדיהם המבוגרים מהם בשנים ספורות בלבד, העמיד למבחן מחודש את רבות מהנחות היסוד שלי על הצבא ועל היחידות הקרביות בפרט.

נאום התודה של סא”ל שומר להורים, כמו השבחים שהמטירו הקצינים הזוטרים יותר על טירוניהם החדשים בבוחן הכיתה, משקפים את עוצמת השינוי שהתחולל בהכשרת הלוחם בצה”ל בעשור האחרון. בשני המקרים אלו תגובות מהשטח למציאות מתפתחת, שלא הצמרת הצבאית ולא החברה הישראלית להוטות להכיר בקיומה. רשמית, רוב הלוחמים בצה”ל אינם נחשבים למתנדבים. המעמד הזה נשמר לשירות ביחידות עילית ‏(קורס טיס, קורס חובלים, סיירת מטכ”ל, השייטת וגם חטיבת הצנחנים‏). אבל זה רק המצב הרשמי. בפועל שומר צודק. בצה”ל כיום חייל שלא רוצה לשרת כלוחם ימצא דרך להתחמק מהמטלה, גם אם הדרך החוצה עשויה להיות כרוכה במחיר אישי שייאלץ לשלם. תחנות היציאה ממסלול הלחימה רבות. אפשר לנסות להוריד את הפרופיל הרפואי לפני הגיוס, לעתים תוך ניפוח בעיות בריאותיות, או להיעזר בחוות דעת של פסיכולוג הקובעת שהנער אינו בשל לשירות קרבי. גם קושי כלכלי או משפחתי עשויים לגרום לצבא להתחשב ולפטור צעיר משירות כלוחם. רבים מהמתגייסים מנצלים כישורים בתחומים שאינם קרביים ‏(מחשבים, מתמטיקה ופיזיקה, שפות‏) ומשובצים ביחידות טכנולוגיה ומודיעין, שהשירות בהן יוקרתי אך אינו מלווה במאמץ פיזי או בסיכון עצמי.

הדרך החוצה פתוחה גם תוך כדי מסלול ההכשרה. הימים שבהם נאמר לטירוני חיל השריון, למשל, כי “מכאן יוצאים רק עם דסקית בפה” ‏(כלומר - מתים‏) חלפו מזמן. מי שמחולל די מהומות נפלט מהמסלול. המערכת אינה מסוגלת להקדיש את הזמן הדרוש להתמודדות עם טירון שנחוש דיו לשחרר את עצמו מהעול. סירובי פקודה חוזרים ונשנים, עבירות משמעת תכופות, מריבות עם חברים לפלוגה ועם סגל הפיקוד, שימוש באלימות, לעתים אפילו ריצוי עונש מחבוש בכלא - כל אלה יבהירו למערכת שהמאמץ שתשקיע בטירון, במונחי עלות־תועלת, אינו משתלם. המפקדים, כמובן, מודעים לכך היטב. עד מהרה מבינים זאת אפילו אחרוני הטירונים.

היחס הסלחני למדי לנפלטים מהמסלול הוא גם תוצאה של המציאות החברתית שהצמרת הצבאית ערה לה לחלוטין, גם אם אינה מכירה בה במוצהר. בישראל כיום הימנעות משירות קרבי ‏(ובעיני מגזרים מסוימים באוכלוסייה אפילו השתמטות משירות בכלל‏) כבר אינה טאבו. חלק לא מבוטל מהחברה הישראלית חי בתוך בועה מערב־אירופית, שנדמה לו שרק בשל חוסר מזל היא עוד תקועה במזרח התיכון. הגישה הזאת מתורגמת לעתים קרובות להתעלמות מהמציאות הביטחונית, סוג של הדחקה המאפשרת לבני נוער להתעלם מהשלכותיה של אותה מציאות על צורכי המדינה ולחפש לעצמם שירות צבאי נוח. זו אחת הסיבות שבגללן המיינסטרים הישראלי הישן, שמורכב, בהכללה גורפת, בעיקר מהשכבות הוותיקות והמבוססות במרכז הארץ, כבר אינו משגר את ילדיו ליחידות הקו הראשון באותו היקף שעשה זאת בעבר. מה גם שאי אפשר להתעלם יותר מהפיל בחדר: אי שירות החרדים. תלמידי ישיבה חרדים - כ–13% מהגברים בשנתון שאליו משתייכים טירוני נובמבר 2011 של הנח”ל - כלל לא התגייסו, משום שהמדינה דחתה את שירותם בנימוק ש”תורתם אומנותם”.

על בסיס המציאות הסבוכה הזאת התפתח במשך השנים סטנדרט כפול. ההנהגה הישראלית, החברה וכמוהן גם צמרת צה”ל נשבעות כולן אמונים למודל הוותיק של “צבא העם”, שלפיו הכל מתגייסים והכל נושאים בנטל השירות, איש איש לפי יכולתו. בפועל, המודל הזה נושם כעת את נשימותיו האחרונות ועדיין לא ברור אם הממשלה החדשה תצליח להנהיג ולאכוף במקומו מודל חדש שיאפשר גיוס חלקי של תלמידי הישיבה. כבר כיום כ–26.1% מהגברים בשנתון אינם מתגייסים וכמוהם גם כ–41.8% מהנשים. בנסיבות הללו, הצגת דרישה מצעיר חילוני או דתי־לאומי למצות את יכולתו ולהתגייס ליחידה קרבית נעשית תוך עצימת עין מכוונת כלפי כל מה שקורה בחלקים אחרים בחברה. פניית הצעיר לשירות קרבי היא בפועל התנדבות, אף על פי שהמדינה אינה מגדירה אותה במילים אלה. התהליך שמתרחש כעת בצבא הסדיר כבר אירע לפני יותר מעשור בצבא המילואים: רק מי שבאמת רוצה בכך ממשיך לשאת בנטל.

מה שמרשים הוא דווקא אחוז הפונים הגבוה לשירות קרבי מתוך אותו מאגר של צעירים שעודם חייבים בשירות. השיעור גבוה למרות הקשיים הכרוכים בשירות כלוחם, למרות הסיכונים הברורים, למרות התנאים הירודים וכמובן, למרות האפליה החמורה של המתגייסים הקרביים לעומת חבריהם שאינם נושאים בנטל. נראה שלפחות בחלקה המוטיבציה של אלה מבני הנוער שעדיין בוחרים בשירות קרבי משקפת הבנה נכוחה של המציאות הביטחונית שבה שרויה ישראל, אחרי המלחמה בלבנון ומבצע עופרת יצוקה ברצועת עזה ולנוכח הטלטלה הפוקדת את העולם הערבי. סיבה נוספת היא המנגנון המתוחכם של שידול ועידוד לשירות, שלפחות בחלקו גובל בשטיפת מוח, שמפעילה המדינה על הצעירים באמצעות רשויות הצבא, מערכת החינוך, הרשויות המקומיות וגופים פרטיים המעבירים קורסי הכנה לצה”ל.


ארוחת צהריים בשטח. מאז מלחמת לבנון השנייה מנות הקרב חזרו לתפריט.
ועדיין, הנתונים הגבוהים הללו מדהימים, בהתחשב בעובדה שהנער הישראלי הממוצע מנהל עד לגיוסו חיים דומים למדי לאלו של צעיר מערבי, באירופה או בארצות הברית, הפטור מחובת שירות דומה. המעבר מחדר הנעורים המרופד יחסית, מהמחשב והסמארטפון לאוהל חשוף לשמש ולרוחות במדבר צחיח אינו דבר של מה בכך. במובנים רבים, זהו מעבר קיצוני יותר מכפי שנדרש ממתגייס לטירונות קרבית בצה”ל לפני שניים או שלושה עשורים. זו לא רק שאלה של תנאי חיים: הגיוס לצבא כרוך בכפיית ניתוק על הצעירים מן הסביבה הטכנולוגית הרב־ערוצית - אינטרנט, רשתות חברתיות, ערוצי טלוויזיה רבים - שבה התרגלו לבלות חלק ניכר מזמנם.

טירוני השנים האחרונות הם דור הלוחמים הראשון שנקלט בצבא כשהוא סובל ממה שאפשר לתאר כ”הפרעת קשב טכנולוגית”. המאמץ של החיילים להשיג לעצמם הקלות והנחות במדיניות הניתוק, בעיקר משום שלרשות רובם עומדים הסמארטפונים כאמצעי קשר מיידי ונוח עם הסביבה הישנה, הופך למשא ומתן אינסופי בינם לבין מפקדיהם. בכל יציאה מהבסיס לשטח חיילים מבקשים לברר מתי תותר להם גישה לסלולרי. הטענה “אני רוצה לדעת מה קורה בפייסבוק” חוזרת לעתים קרובות. בחלקה היא קשורה ביצר התיעוד. ככל שהטירונות מתקדמת, גם החיילים מודעים יותר לשינוי שמתחולל במראה הפיזי שלהם, עד שהם מסגלים לעצמם התנהגות וסגנון הופעה של לוחמים. קיים רצון טבעי להבליט את ההתפתחות הזאת לעיני המשפחה והחברים, גם כסוג של פיצוי על בחירה בתנאי החיים בשטח. ההתמסרות הנלהבת של רוב הלוחמים בפלוגה ב’ לעדשה של הצלם פבל וולברג הזכירה לי לעתים את הילדות בנות ה–14 המצלמות את עצמן באמצעות הסלולרי בחנות בקניון או בבית הקפה וממהרות להעלות את התמונות לרשת, עוד לפני שחזרו הביתה מהבילוי.

הפיקוד הזוטר מגשש את דרכו גם בכל מה שנוגע לקשר בין העולם האמיתי לזה הווירטואלי. מסימני הזמן: המ”פים בטירונות מדגישים בפני המפקדים שאסור להם להיענות לבקשות חברות מצד הטירונים בפייסבוק. “האימונים אצלנו בחטיבה מתחילים להיות רציניים לקראת יום שני בערב”, אומר מפקד חטיבת חי”ר. “זה השלב בשבוע שבו מתרוקנת לחיילים הבטרייה של הטלפון בשטח”. “אתה יודע מה תנועת הנוער הכי פופולרית בישראל?” שואל תא”ל אופק בוכריס, לשעבר מח”ט גולני. במקום תשובה, הוא מסיט את אצבעו משמאל לימין, מחקה את התנועה המשמשת לפתיחת מסך בסמארטפון.

כדי להקל על המעבר ולגשר על הפערים בין האזרחות לטירונות, המערכת הצבאית מבצעת שורה של התאמות. המפקדים, בשלבים הראשונים של ההכשרה, צריכים להתחשב בעוד נסיבות שהשתנו: לגבי רוב החיילים, הטירונות היא התנסות ראשונה בדרישות משמעת נוקשות בעולם שבו הן ההורים בבית והן מערכת החינוך מתקשים בהפעלת סמכות כלפי בני הנוער. לנוכח המציאות הזאת, ובהתחשב ביעד המוצב בפני המפקדים - הכשרת מקסימום לוחמים תוך מינימום נשירה מהמסלול - היחידות הלוחמות נאלצות לאלתר פתרונות. במרבית המקרים מדובר בהסדרים הנבנים מלמטה, מדרג מפקד הכיתה ומפקד המחלקה, ורק בדיעבד זוכים לאישור מהדרגים שמעליהם.

בטירונות המעודכנת פחת מאוד היקף הטרטורים וההשפלות, הוחמר הפיקוח על המפקדים והוחדרה גישה של “הנעה חיובית” - לימוד באמצעות תמריצים. לצד היחס הנוקשה, התבססה בעבר הטירונות גם על ערפל קרב. הטירון היה מצוי באופן קבוע במציאות של חוסר ודאות שבה התקשה לצפות מה יהיו האתגרים הבאים שלו. גם זה השתנה: ההכשרה היום מתוכננת לפרטי פרטים, ורוב פרטיה ידועים לחייל מראש. דברי השבח והתודה המפליגים להורים, כמו התגמול המחושב של הטירונים, הם חלק מהמענה שצה”ל מפתח בהדרגה. בלעדיהם, ייתכן שהשיטה כבר היתה קורסת.

בעלי הנתונים הבולטים ביותר בין המתגייסים הפונים ללחימה - כושר גופני, יכולת טכנית, מוטיבציה גבוהה, אינטליגנציה גבוהה או שילוב של רוב התכונות הללו - יעברו בדרך כלל גיבוש ליחידה מיוחדת ויתחילו את המסלול הצבאי שם. בגדודי החי”ר ה”רגילים” ישרתו לרוב לוחמים קצת יותר רגילים - מי שהנתונים הפיזיים והמבנה המנטלי שלהם מתאימים בדרך כלל ללחימה, אך לא עברו בהצלחה את הגיבושים ליחידות העילית, או בחרו כלל לא לגשת אליהם. אבל פה ושם, בין הטירונים, אפשר לזהות גם חיילים שבמבט ראשון כלל לא ברור מה הם עושים כאן.

אלון, חייל במחלקה 3 של המ”מ עודד רינסקי, הוא דוגמה בולטת. אלון הוא תושב קרית ים, נמוך קומה וסובל ממשקל עודף. לאורך כל החודשים הראשונים ניכר שמילוי המשימות הפיזיות מחייב אותו למאמץ עצום. הצלחתו במסלול ההכשרה מחייבת בקרה צמודה של סגל המפקדים. סא”ל שומר, מפקד הבסיס שהבחין באלון בשלב מוקדם, אמר לקציני פלוגה ב’ שאם יצליחו לסייע לו לעבור את ההכשרה עד תומה יעמדו ב”משימה ציונית”.

אני לא יודע אם הוא מתאים להיות לוחם בהמשך, אומר שומר, אבל לאיש יש כוח רצון אדיר. “לפחות שיסיים כמו שצריך”. כדי לעמוד בכך, מצמידים לאלון מדריכת ספורט שמעבירה לו שיעורי כושר בנפרד. מדי פעם מתקיים גם מה שהסגל מכנה “מד”ס שמנמנים”, שיעור ספינינג לחיילים שהכושר הגופני שלהם נמוך באופן בולט מהממוצע. מה שאלון אינו מספר לסגל בהתחלה הוא שעד כחצי שנה לפני הגיוס היה בכלל ספורטאי מצטיין. בילדותו הגיע להישגים מרשימים באליפויות ישראל בשחייה ובהמשך עסק באיגרוף. כחצי שנה לפני הגיוס לצה”ל נטש את הספורט ומאז עלה מאוד במשקל.

מבחן המלחמה הבאה

אחרי סיום אחד השלבים בטירונות מקיימת פלוגה ב’ מפגש עם המ”פ, סרן אור כספי, שבעקבותיו ייצאו החיילים לחופשה “רגילה” ראשונה בבית. אין ציון שלב בלי טקס, וגם כעת המפקדים מחלקים תעודות הצטיינות לחיילים. יותר מעשרה מחיילי הפלוגה צוינו לשבח על תפקוד מקצועי וסיוע לחברים. תעודות דומות מחולקות מדי חודש לערך. כל חייל שצוין לשבח רץ אל המ”פ לקבל תעודה וזוכה למחיאות כפיים מחבריו לפלוגה. הטקס כולו מזכיר במקצת סיום של חוג ג’ודו במתנ”ס.

סג”מ נאור בובליל, מפקד מחלקה 1 בפלוגה, לא מרוצה. “זה טקס אידיוטי, מטופש ומיותר. אני לא מבין את זה”. בעיניו, החיילים הצעירים כרגע “הם דור של בכיינים. יש כאן חיילים טובים, אבל אין לוחמנות, ומה שאני מחפש זו לוחמנות. כי במבחן אמיתי, תחת אש, זה מה שיכריע. כרגע אני לא רואה כאן אחד במחלקה שיקום מאחורי הסלע כדי להסתער. הם מפונקים. כל הזמן מקטרים ומתלוננים. החיילים יותר מדי מחוברים למה שקורה בחוץ ולא מתחברים למה שקורה סביבם בבסיס. להרבה אנשים צפויות הפתעות במלחמה הבאה”. בובליל משנה את דעתו לטובה, לפחות על חלק מחייליו, בשלבים מאוחרים יותר בהכשרה ובעיקר בעת השירות בחברון. אבל הטענה שלו מחייבת תשומת לב. הצבא, כמערכת היררכית גדולה, נוטה לדקלם משנה אחידה ולהצדיקה. המעבר לגישת הטירונות המתגמלת, אפילו מחבקת, את הטירונים הקרביים, מעוגן בסיבות טובות: צה”ל התאים את עצמו לאווירה הפחות נוקשה בחברה הישראלית, צימצם במידה משמעותית את הטרטורים וההתעללויות והצליח להפחית את אחוזי הנשירה מההכשרה הקרבית.

אבל צבאות מצטיינים ביכולתם לספר לעצמם סיפורים שיוכלו להרגיש עמם טוב. האם ההתעקשות של מח”טים ומפקדי גדודים, כי ההכשרה והאימונים היום נעשים ברמה מקצועית גבוהה לאין ערוך מכפי שהיה נהוג בעבר אינה רק טפיחה עצמית על השכם? האם הגישה הנוכחית לא עלולה להתפוצץ לצה”ל ‏(ולנו‏) בפנים, במלחמה הבאה, כפי שטען בובליל, בלהט הוויכוח? ואולי הטיפול בחיילים ביחידות הקרביות, ובנח”ל בפרט, בא על חשבון הקשיחות שתידרש בפעם הבאה שישראל תיקלע ללחימה? קשה להתעלם גם מהנטייה לחיפוף, הטמונה כנראה במידת מה באופי הישראלי. אם דרישה אינה דרישה ושעה אינה שעה, כמו בבדיחה על הגיהנום היהודי, מי יבטיח שזו לא התמונה גם בצבא הקרבי, למעט כיסים של מקצוענות כמו סיירת מטכ”ל או טייסות הקרב של חיל האוויר.

סג”מ בובליל, במתקפה המרוכזת שלו, שם את האצבע על הנקודה החשובה מכל: עם כל הכבוד לתרומתו לרב־תרבותיות בחברה הישראלית, ללימודי שפה ולגיור עולים, התפקיד החשוב האמיתי, היחיד בעצם, של צה”ל הוא להגן על המדינה, וליתר דיוק - להכין את חייליו לניצחון במלחמה. השנים שבהן השיג את המטרה הזאת בטרטורים ובהשפלות שיטתיות של לוחמיו חלפו מן העולם, משום שהחברה הישראלית כבר אינה מסוגלת לעכל את הדרך הזאת. השאלה היא אם הגישה ההפוכה משיגה גם היא את התוצאה הרצויה, שבלעדיה אין ערך לצבא.


תא"ל אמיר אבולעפיה. לשעבר מח"ט הנח"ל, כיום מפקד עוצבת עידן. צילום: אוליבייה פיטוסי
סדרת שיחות עם הקצונה הבכירה בדרגי השדה אינה מעלה תשובות חד משמעיות לשאלה הזאת. הקצינים מודעים לדילמה, מתחבטים בה, אך נדמה שלא פתרו אותה. כאיזון ליחס המשופר לטירונים, מדגיש צה”ל את השיפור בהליכי ההכשרה המסודרת ומפוקחת יותר והלוחמים מסיימים אותה עם ידע מקצועי נרחב בהרבה משהיה לקודמיהם לפני כמה עשורים. תא”ל אבולעפיה אומר, “התגמול החיובי נראה לכולנו מגוחך בהתחלה. אני לקחתי משם אלמנטים מאזנים. בלי ענישה בכלל זה מוגזם, אבל בשיחת מחלקה תציין גם את החיילים הטובים, לא רק את מי שפישל השבוע”. אחד האלופים במטכ”ל אומר: “אני לא מקבל את הטענה שפעם החיילים היו יותר מחושלים. כשהייתי צוער בקורס קצינים ישנתי שעתיים בלילה, קרעו לי את התחת בלי תכלית ובלי מטרה. לא הייתי בכושר קרבי גבוה יותר ולא היתה לי הבנה מבצעית טובה יותר. החישול מתועל היום לכיוון של כושר קרבי”.

אבולעפיה מודה ש”בתחילת הטירונות אנחנו עדיין עוטפים אותם, אבל כשהחיילים מגיעים לגדוד, אחרי שבעה חודשים בצבא, אנחנו הרבה פחות רגשניים ורמת הדרישות עולה משמעותית. בקו בגבול עזה הם יעברו גם ארבעה ימים בלי שינה, יגלו שהאוכל לא תמיד מגיע ושהביתה יוצאים לפעמים רק אחת ל–21 יום, כי יש עומס משימות על הפלוגה. בסך הכל, הם עומדים בזה יפה מאוד”.

בשיחה שהתקיימה לצורך הספר אמר לי הרמטכ”ל בני גנץ, כי הוא מקבל את ההנחה שבשנים האחרונות הלוחמים בצה”ל הפכו בהדרגה למתנדבים בפועל, גם אם לא בשם. “בטווח הארוך, אני מסכים: חייל שלא רוצה להיות לוחם ביחידה קרבית, כנראה יצליח לצאת מהיחידה. ההצלחה הגדולה שלנו נרשמת דווקא בחילות כמו התותחנים והשריון, שבהם היחידות מצליחות לפתח גאוות יחידה אצל חיילים שבמקור לא רצו לשרת בהן. אנשים עוברים ממצב של מי שלא רצו לבוא ליחידה, למי שלא רוצים לעזוב אותה, בתוך כמה חודשים בלבד”.

גנץ אומר כי אינו מודאג מהאפשרות שהגישה הרכה יותר ללוחמים, בשלבים הראשונים של ההכשרה, מעמידה לרשות הצבא חיילים פחות קשוחים. “אני דווקא מתרשם מהאיתנות שלהם. ההכשרה המקצועית של הלוחם היום טובה יותר מזו שאני עברתי בצנחנים. הכניסה לתהליך הזה, בטירונות, מעט אטית. אבל עד שהם מגיעים לגדודים הם כבר מוכנים. החי”רניקים הולכים בתרגילים גדודיים 120 קילומטר בשבוע, עם משקל כבד על הגב, בלי להתלונן”.

“אני יכול לפגוע בעצמי”

להיחלשות סמכותם של ההורים והמורים כלפי בני נוער יש חלק במה שהמפקדים מקבלים כעובדת יסוד: הנוער שמתגייס היום לצבא שונה מדורות קודמים. קצין בכיר בצה”ל, המתמחה בתחום בריאות הנפש, מספק לתחושות הללו אישוש מקצועי. באופן מובהק, הוא אומר, אישיותם של המתגייסים כיום בשלה פחות מכפי שהיתה אישיות הטירונים לפני כעשור. “כשמדברים היום על סוף תהליך ההתבגרות, עבור צעירים רבים זה קורה רק בגיל 30 לערך, אחרי הטיול לחו”ל, אחרי השלמת ההשכלה ותחילת ההתבססות המקצועית. אז מגיעה התקופה של פרנסה עצמאית וסוף הבילויים. ההתנתקות מההורים, הקמת משפחה משלך, מתרחשות היום הרבה יותר מאוחר מבעבר.

“בשנות ה–50, גיל 18 היה הרף העליון לסוף תהליך ההתבגרות. היום גיל ההתבגרות מתחיל יותר מוקדם, אבל נגמר הרבה יותר מאוחר. בשלות אישית היא יכולת לדחות סיפוקים ולשאת בכך לאורך זמן. המתבגרים של היום פחות בשלים. כל הדברים נוחים ונגישים להם. ואילו כל המערכות שאמורות לשים להם גבולות, ההורים, המורים, נמצאות במשבר. מסגרות מאורגנות נשברות. משפחות רבות לא מתפקדות ובית הספר מתקשה לאכוף כללים על התלמידים”. מבחינת הצבא, אומר הקצין, “זו קטסטרופה. הסוויץ’, המעבר ליחידה קרבית, הופך להרבה יותר קשה. כשילדים משחקים פחות בחוץ, חלק גדול מהקשר שלהם עם העולם נעשה דרך מערכות יחסים וירטואליות. זה מצריך התמודדות אחרת לגמרי.

אחד החיילים במחלקה מספר 3 בפלוגת הטירונים מסומן עד מהרה בידי מפקדיו כמסתבך סדרתי. החייל צובר עבירות משמעת תכופות, נענש, חוזר לזמן קצר לתלם ושוב מסתבך, במה שנראה כשילוב של מוטיבציה נמוכה עם קשיי תקשורת בינו לבין המפקדים. לכל אורך השנה, המ”פ אור כספי מהרהר באפשרות לזרוק את החייל מהפלוגה. כשהוא כבר ממליץ למפקדיו לעשות זאת, המפקדים מחליטים לתת לחייל הזדמנות נוספת ואחריה עוד הזדמנות. הוריו של החייל נמצאים בקשר טלפוני תכוף עם המ”פ. מטרתם כפולה: הם רוצים שהילד יישאר בפלוגה, אך גם מבקשים להקל את העונשים המוטלים עליו. עבור מפקד המחלקה, סג”מ עודד רינסקי, והמ”כים, האתגר הוא יומיומי - פשוט להוציא את החייל מהמיטה בבוקר ולגרום לו לציית לפקודות. לא בכל הימים הם מצליחים לעמוד במשימה.

בוקר אחד, כמה חודשים אחרי תחילת הטירונות, המ”מ רינסקי מגלה שהחייל השאיר את נשקו האישי זרוק ליד המיטה בזמן השינה, במקום להסתיר אותו מתחת לשק השינה, כפי שמחייבות הפקודות, כדי למנוע גניבות. זו “הפקרת נשק”, אומר המ”מ ומחרים את רובה התבור, כשהוא מורה למ”כ הישיר של החייל להודיע לו שכעונש יישלל ממנו היום הראשון של חופשת הרגילה. החייל מגיב בזעם ולמחרת מסרב לקום למסדר הבוקר. רינסקי מגיע לדבר איתו ומבקש ממנו לקום מהמיטה, אך החייל מסרב. רינסקי מאריך את העונש, ומודיע לו שיישאר בבסיס גם בסוף השבוע, באופן שגורם לו לאבד מחצית מהחופשה. החייל ניגש לדבר עם המ”כ שלו ורומז שהוא עלול לפגוע בעצמו אם לא ייצא הביתה לשבת. איום התאבדות, מרומז ככל שיהיה, מדליק מיד נורות אדומות בכל שרשרת הפיקוד. המ”כ ממהר לדווח לרינסקי ולכספי, שמעדכנים גם את מפקד הבסיס.

כספי מזמן את החייל לבירור קצר. השיחה מתקיימת בעמידה, במסדרון של בניין בבסיס, המשמש כאולם הדרכה. המפגש בין המ”פ לחייל נינוח יחסית, בלא שמירת דיסטנס - לא פיזי, לא בגינוני נימוס. בחוץ יורד גשם, ודלת הבניין חורקת עם כל כניסה ויציאה של חיילים, הממהרים לסידורים שונים לפני החופשה.

כספי: אתה באמת יכול לפגוע בעצמך?

חייל: אני מתוסכל. יש לי עבר. אני יכול לפגוע בעצמי. חתכתי את עצמי לפני שלוש שנים.

כספי: אני אומר את זה בכאב לב. אם זה הפתרון שלך, אתה לא מתאים למסגרת. צא הביתה ונפלוט אותך. תחשוב על זה.

חייל: אני לא חושב שזה ‏(הפקרת הנשק‏) מצדיק עונש כזה.

כספי: זו לא דמוקרטיה. יש הרבה דברים שלא ימצאו חן בעיניך בשירות.

חייל: אני לא מאיים, אני רק אומר לך מה אני אעשה.

כספי: קח רבע שעה ותירגע. לך תדבר עם המ”מ אחר כך.

אצל כספי נדלקת מיד עוד נורה. אם החייל ניסה לפגוע בעצמו עוד כשהיה תלמיד תיכון, המערכת הצבאית היתה אמורה לדעת על כך מראש. זו עובדה שיכולה להשפיע על עצם שיבוצו ביחידה קרבית או לפחות על כללי ההתנהגות כלפיו. כעת ההתלבטות של המ”פ כפולה: האם לקחת מהחייל את הנשק ולשים אותו תחת השגחה? האם להשאיר בתוקפם את העונשים שפסק לו רינסקי? גיל 18 הוא גיל של החלטות פזיזות. גם סכנה שולית כביכול של קיצור הרגילה יכולה להיות לגבי החייל שאלה של עולם ומלואו. איום בהתאבדות כשלעצמו אינו נדיר בטירונות, אך זו הפעם הראשונה שכספי נתקל בכך בפלוגה שלו. מטרתו של המ”פ כעת היא לצנן את התקרית. להסיר מהשולחן את האיום, אך בלי לפגוע יתר על המידה במשמעת הפלוגתית. הוא מחליט להחזיר את ההכרעה על העונש למ”מ, רינסקי, שמאוד לא אוהב את ההחלטה.

שעתיים אחר כך רינסקי מדבר שוב בטלפון עם כספי, שעדיין רומז לו שמוטב לבטל את העונש. רינסקי מסתובב הלוך וחזור בכיתת לימוד ריקה, בועט בזעם בעיתון שזרוק על הרצפה. הוא משוחח בסלולרי בלהט עם קצין אחר מהפלוגה. “אני פשוט יוצא הומו בגלל כספי. אין לי מילה אחרת”. הוא חוזר פעמיים על הביטוי, ואז ממהר לתקן את עצמו ‏(בכל זאת, מדובר בנח”ל, חטיבה סובלנית מהממוצע‏): “לא שיש לי משהו נגד הומואים”. “כספי לוחץ עלי לוותר לו על העונש. הוא אומר לי: תראה אם אתה יכול לוותר לו”, מספר רינסקי לקצין השני. “שהחייל יגיד תודה שלא נתתי לו גם ריתוק”.

זו תקרית אופיינית למדי. מפקדי המחלקות נוטים להציב דרישות נוקשות יותר לטירונים. מפקד הפלוגה רואה תמונה כוללת יותר ומודאג גם מהשורה התחתונה - מספר החיילים שיישארו בפלוגה. במקרה הזה, רינסקי מתעקש ומנצח. החייל נשאר שבת בבסיס.

לא תמיד הצוות כל כך סבלני. אלון, החייל שסובל מבעיות משקל, נתקל גם בחוסר סבלנות. כשהוא מתקשה לעמוד בקצב של מסע אלונקות, מחייב אותו רינסקי לעלות לאלונקה, למורת רוחו המופגנת. בבוחן פלוגה עולב בו קצין אחר כשהוא משתרך מאחור ונוזף בו: “בחיים לא תהיה לוחם”. אלון זורק את הנשק, מסרב להמשיך ונענש, אם כי לא בחומרה.

כעבור כמה חודשים הכושר שלו משתפר, אבל אז צצות בעיות ברגליים והביורוקרטיה הצבאית מתקשה לספק לו מדרסים לנעליים הצבאיות הגורמות לו כאבים קשים. אלון בורח מהבסיס לעשרה ימים, שבהם הוא גם הולך לרופא פרטי ומצטייד במדרסים באופן עצמאי. לאורך כל תקופת הנפקדות הוא מקבל שיחות טלפון מרינסקי ומשאר המפקדים במחלקה שמפצירים בו לשוב. המשבר נפתר רק בשיחה עם המ”פ כספי, המבטיח לו שאם יחזור מיד יוכל להשתתף במסע הכומתה שנועד להיערך כמה ימים אחר כך. בתום השיחה, אלון אורז את התיק וחוזר לבסיס. במשפט הוא שומע ממפקד האימון המתקדם, רס”ן חי רקח, שיקבל את העונש המינימלי האפשרי - 21 ימי ריתוק, אף על פי שחיילים אחרים נשלחו לכלא על עבירות דומות. “עד עכשיו שמעתי עליך רק דברים טובים. אני לא רוצה להרוס לך את מסע הכומתה”, אומר לו רקח.


מרוקנים מימיות בסוף תרגיל. "מקבלים את הילדים בחרדת קודש".
ערכים ישנים וטובים

ככל שחולפת השנה הביקורים בפלוגה מעמיקים את ההיכרות עמה ומחזקים את הרושם הטוב שנוצר אצלי בדבר רמת הפיקוד הזוטר - ביחידות הלוחמות בכלל ובחטיבת הנח”ל בפרט. קשה שלא להתרשם מהמפקדים ובמיוחד מהאיש שעומד בראשם, המ”פ כספי; מתבונתו, משיקול הדעת שלו, מכישורי המנהיגות שהוא מפגין, מיכולתו לתקשר באותה מידה עם חיילים ועם הוריהם, בלי קשר לגיל, רקע או מעמד. מתחילת מסלול ההכשרה מופעל עליו לחץ לא מבוטל: עליו לנהל פלוגה ובה 187 קצינים וחיילים ‏(158 חיילים, 29 אנשי סגל, כולל מחלקה מיחידת העילית שלדג, הנפרדת מהפלוגה כעבור כשלושה חודשים‏). זה כמעט פעמיים גודלה של פלוגת הטירונים בצה”ל לפני שני עשורים - מוטת שליטה עצומה לבחור בן 23 וקצת. גם אם יבחר בהמשך בקריירה אזרחית, כפי שהוא מתכנן לעשות, יעברו מן הסתם עוד שנים רבות, אם בכלל, עד שימצא את עצמו מופקד על מספר כה גבוה של אנשים. אבל כספי מתמודד עם הנטל באופן שנראה כמעט טבעי.

היומיום של כספי בפלוגה מורכב מעיסוק אינסופי במאות פרטים, שחלק ניכר מהם קשורים בבעיות האישיות של הטירונים. כשכספי נשאל אם לא נמאס לו להרגיש כמו מש”קית ת”ש, הוא דוחה בתוקף את ההבחנה. “זה לא חרא. זה כל הכיף בתפקיד הזה ואני בטוח שכל המ”פים בפלוגות המסלול חושבים כמוני. היומיום פה, בתקופת ההכשרה, זה לא מלחמה, זה אנשים”, הוא אומר. “זה החינוך בנח”ל, לפחות. לכן באתי לעשות את התפקיד הזה. אתה רואה שאתה משפיע על הטירונים. בשיחה אחת אתה מרים חייל. יכול להיות שזו גישה רכה ביחס לעבר, אין לי יכולת להשוות. אנחנו לא מוותרים לחיילים, אנחנו דורשים מהם עד הסוף, אבל אנחנו גם בני אדם”.

חרף הספקות שהוזכרו, אי אפשר להכחיש שהמכונה הצבאית ממשיכה לפעול את פעולתה: המנגנון המשופשף מעמיד לרשות חטיבת הנח”ל לוחמים שעברו מרחק ניכר מאותו לילה ראשון של הטירונות שבו ראיתי אותם לראשונה. יש עוד דבר שראוי לומר על היחידות הקרביות, חרף הסכנה להיחשד כמיליטריסט מיושן: צה”ל, בוודאי בדרגי השדה הזוטרים, עדיין לוקח ברצינות את המילים “תדע כל אם עברייה”, החקוקות על הקיר בבית הספר לקצינים. נראה שהקצינים והמפקדים הללו, צעירים, אולי גם תמימים, פועלים בדרך כלל באופן הגון ונקי יותר מהחברה שעליה נשלחו להגן.

בצבא אפשר למצוא כמובן כמויות לא מבוטלות של טיפשות, של חוסר היגיון ולעתים גם של גילויי רשעות לשמה. אבל פעמים רבות אתה מוצא בו סממנים של מה שנהגו להתרפק עליו פעם כעל ארץ ישראל הישנה והטובה. לפחות ברמת השטח, זה ארגון שמעבר לדיבור המליצי עדיין מייחס חשיבות אמיתית לערכים מיושנים־משהו, כמו ערבות הדדית, לכידות, יושר ואמינות, נכונות להקרבה בשביל משהו גדול ממך. לעתים, בביקורים בפלוגה, עברה במוחי המחשבה שהלוואי שהייתי נתקל באותה רמה של יושרה, מחויבות ואמינות גם בחברה האזרחית הישראלית.

קרבי לייט

תוך כדי המעקב אחר הפלוגה עולה החשד שאולי מתועדים כאן ימיה האחרונים של תופעה. לכאורה, לוחמי חי”ר היו מאז ומעולם ויישארו כאלה לתמיד. אבל השינויים באופן הלחימה - ההתמקדות בהתמודדות עם ארגוני טרור וגרילה ולצדה ההתפתחויות הטכנולוגיות העצומות של השנים האחרונות ‏(הסתמכות גוברת על מודיעין, שיפור מהותי בהפעלת חימוש מדויק מרחוק וכניסת שלל אמצעים חדישים‏) - עשויים להפחית מחשיבותו וממעמדו של הלוחם ה”קלאסי”. לפי שעה, מצב המוטיבציה לשירות קרבי בקרב המתגייסים עודנו סביר, אבל נראה שלצבא מתחילה להתפתח כאן בעיה.

העידן החדש מבליט יחידות צבאיות אחרות ותפקידים אחרים, במידת מה על חשבון תפקידו של הלוחם המסורתי. קשה לדעת כמה זמן עוד יחזיק מעמד דימויו הבסיסי של החייל־הלוחם במפגש עם הטכנולוגיה החדשה, ובעידן שבו נדמה שהגאונים הממושקפים מנצחים במלחמות. המחשבה עוד נראית רחוקה, אבל מה יהיה מקומו של לוחם החי”ר בעידן שבו רובוטים יישלחו לחזית?

יחידה 8200 של חיל המודיעין היא דוגמה טובה לשינוי. היחידה עומדת במרכז העניין הציבורי כבר יותר מעשור. אף על פי שמרבית פעילותה נותרה חסויה, מספרה הסידורי מותר כיום בפרסום, לצד פרטים בסיסיים על עיסוקיה ‏(האזנות לאויב ושימוש בטכנולוגיית מחשבים‏). גם זה מספיק כדי להפוך את שירותו של הבן ביחידה לחלומן של הרבה אמהות ישראליות - גם חשוב, גם בטוח וגם משמש מקפצה יעילה להפליא לסטארט־אפ ולתקוות להתעשרות מהירה אחרי השירות הצבאי. העובדה ש–8200, אפילו יותר מיחידות העילית הוותיקות ‏(סיירת מטכ”ל ודומותיה‏), היא חממה, שבה המפגש עם החברה הישראלית לגווניה קלוש, אינה נתפסת בהכרח כדבר רע בעיני המשרתים והוריהם. באחרונה זוכות לשיפור מתמיד במעמדן יחידות טכנולוגיות נוספות, כמו מערך הגנת הסייבר באגף התקשוב, סוללות יירוט הטילים “כיפת ברזל” ומפעילי כלי הטיס הבלתי מאוישים ‏(כטב”מ‏).

בד בבד נוצרה אינפלציה מסוימת במספר התפקידים שהמשרתים בהם רואים בעצמם לוחמים. מדובר, למשל, באנשי גדודי החילוץ של פיקוד העורף ובשוטרים צבאיים המוצבים במחסומים בשטחים, תפקידים שהגדרתם כלוחמים מגדילה מיידית את הביקוש לשרת בהם. כצפוי, הלוחמים ה”מקוריים” לא אוהבים את ההגדרה מחדש של מעמד הלוחם, לא מקבלים את מי שלא נחשף לסכנות הכרוכות בעימות ישיר עם האויב כחבר שווה זכויות במועדון הלוחמים.

“כיפת ברזל”, למשל, זכתה לפרסום רב עקב הצלחותיה ביירוט רקטות שנורו מעזה ‏(וכך עלה מאוד מספר המתגייסים המבקשים לשרת ביחידה‏). אבל בפועל, אף על פי שהלוחמים בסוללות חמושים בנשק אישי, המערכת מתוצרת רפאל פועלת כמעט באופן עצמאי ומידת ההתערבות האנושית בפעולת היירוט מינימלית. יש גם פרדוקס מסוים בכך שחייל זוכה למעמד של לוחם רק משום שמתוקף פריסתו ב”שטח” הוא חשוף, למעשה, לאותה רמת סיכון שחשופים לה האזרחים בעיר שעליה מגינה המערכת שהוא מאייש.

תיאורם של אנשי כיפת ברזל ומערכים דומים כלוחמים מרתיח רבים ממפקדי הדרג המסתער והמתמרן, החי”ר והשריון. “צריך למנוע זילות של הגדרת הלוחם”, מסביר קצין בכיר בזרוע היבשה. “העדיפות עדיין חייבת להישאר ללוחם הקלאסי. זה שהילד שלי משחק Call of Duty ‏(משחק מחשב‏) עוד לא עושה אותו לוחם. צה”ל יצטרך בעתיד תהליכי מיון חדשים, משום שמאפייני התפקידים השונים והכישורים הנדרשים למלא אותם משתנים. כבר כעת יש לנו ויכוח עם מחלקת מדעי ההתנהגות. אנחנו אומרים להם שגם הלוחם הקלאסי בשטח חייב יכולת קוגניטיבית גבוהה. המפקד בשטח מקבל החלטות תחת אש, כשיש לו נפגעים. הוא חייב כישורים גבוהים, והבקו”ם צריך להמשיך להזין את יחידות השדה בחיילים שכישוריהם מתאימים לכך. כל הטכנולוגיות הנהדרות לא יעזרו, אם לא יהיה לך בקצה לוחם אינטליגנטי דיו כדי להפעיל אותן. יש כאן עוד שאלה: מאיפה אנחנו רוצים שיתפתח המטכ”ל בעוד 25 שנה פלוס? האם נרצה פיקוד בכיר שבנוי על אנשי מחשבים, שלא התנסו בשטח או בלחימה?”

מתחיל להיווצר כאן פרדוקס, שעוצמתו תגדל בשנים הקרובות: בעידן שבו מגע קרוב בשטח כרוך בנפגעים רבים לכוח הלוחם אך גם לאוכלוסייה האזרחית שמתוכה פועל בדרך כלל היריב, ההחלטה להפעיל יחידות מסתערות ביבשה ביוזמה התקפית הופכת לקשה יותר ויותר. בחלק ניכר מהמערכות שאליהן תיקלע כנראה ישראל הנטייה הטבעית של הדרג המדיני הבכיר, ושל צמרת הצבא, תהיה להסתמך על הפעלת אש מרחוק, תוך הימנעות ממגע קרוב. החי”ר, לפיכך, עשוי לאבד משהו מהשפעתו ומבכורתו. אמנם, לפחות לעת עתה, יוקרתו טרם נפגעה, אבל מעניין יהיה לראות אם גם בעוד עשור יהיה ביקוש של חמישה או שישה מתגייסים על כל מקום פנוי בחטיבת גולני, ואיך ייראה היחס הזה לעומת היחס של המבקשים לשרת במערך הסייבר. שאלה נוספת שהצבא יצטרך לגבש לה תשובה היא אם תהליך הכשרת הלוחם הנוכחי ביחידות החי”ר אינו משקף צרכים אנכרוניסטיים. האם ייתכן שבעוד עשר שנים נסתכל על לוחם החי”ר כעל שריד היסטורי מתקופה עתיקה, גלגול מעט מעודכן יותר של האביר מימי הביניים?

במחזורי הגיוס האחרונים אפשר לזהות את ניצני השינוי. בנובמבר 2012 היה אחוז בעלי המוטיבציה הגבוהה לשירות קרבי מבין המתגייסים בעלי הפרופיל הקרבי 73.3%, ירידה של 2.9% בהשוואה לנובמבר 2011 ולא פחות מ–6.3% בהשוואה לנובמבר 2010. באגף כוח האדם במטכ”ל ניסו להפחית ממשמעותו של הנתון, שהוגדר כתנודה נורמלית. מה שחשוב, הדגישו שם, הוא שהמוטיבציה נותרה גבוהה - יותר ל–70%, הרבה יותר מהרף הנמוך של 67% שנרשם לפני ארבע שנים. הצבא, שהתגאה בעלייה במוטיבציה בשנים הקודמות, שמר הפעם על פרופיל תקשורתי נמוך ביחס לנתונים החדשים. אבל חשוב יותר הנתון שלא פורסם כלל: על פני ארבע שנים נרשמה ירידה תלולה של 10% במוטיבציה של מתגייסים להשתבץ ביחידות הקרביות של זרוע היבשה: חי”ר, שריון, תותחנים, הנדסה וחיל האיסוף הקרבי. כתוצאה מכך נאלץ צה”ל, לראשונה זה שנים, לשבץ בנובמבר 2012 מספר גדול יחסית של חיילים בעלי מוטיבציה נמוכה לשירות קרבי ביחידות הלוחמות.

ההסבר לתופעה החדשה ברור. החיילים שחסרים כעת לזרוע היבשה זולגים לשני כיוונים עיקריים, שהחברה מקבלת כבחירה לגיטימית: המערכים הטכנולוגיים שאינם כרוכים בלחימה של ממש, אך מלווים ביוקרה רבה; ויחידות שמוגדרות כלוחמות, אך הסיכון בשירות בהן נמוך ותנאי היומיום בהן נוחים יותר, כמו גדודי פיקוד העורף. מערך החי”ר אינו נפגע בינתיים משום שרמת המוטיבציה לשרת בו ממילא גבוהה מאוד, אבל בחילות מבוקשים פחות כמו ההנדסה והשריון כבר מרגישים את השינוי. בטווח הרחוק, הצבא עלול לגלות שחסרים לו בזרוע היבשה מפקדים וחיילים באיכות גבוהה, משום שאלו התפזרו בין היחידות המובחרות, המערכים הטכנולוגיים ובן הכלאיים החדש, שאפשר לכנותו “קרבי לייט”.

תא”ל הרצי הלוי, מפקד עוצבת הגליל, הזהיר באחרונה בכנס מטכ”לי שאם הצבא לא יתנהל בתבונה, הוא עלול למצוא עצמו בעוד כמה שנים עם מפקדי פלוגות ואחר כך מח”טים פחות טובים, בשל השינוי בסדר העדיפויות בהקצאת איכות כוח האדם ליחידות. הרמטכ”ל, בני גנץ, אומר כי “ישנם צרכים חדשים שנובעים מפני המלחמה כיום: סייבר, איסוף, הגנה אווירית, תפקידים באמ”ן. אבל רוב החיילים שנמצאים בחטיבת המחקר לא יכולים להיות בצנחנים וזה נכון גם מהכיוון ההפוך. נצטרך לבחון שינויים בשני מאפיינים קריטיים: הגדרה והקצאה. יהיה צורך לשדרג את מעמד אנשי הדרג המסתער, שנוטל עליו סיכון יזום ולא רק מצוי בסיכון. כדי להביא אנשים טובים לכיפת ברזל אני צריך להמשיך לקרוא להם לוחמים ומבחינתי, הם באמת לוחמים. אבל עדיין, מי שמסתער ונוטל סיכון מול אויב צריך לקבל עדיפות מסוימת. נפצח את זה: נמצא דרך לתת להם עדיפות”.


העלייה למצדה בחלק האחרון של מסע הכומתה. בחטיבת הנח"ל אורך המסע הוא כ-55 ק"מ.
שיעור דרמה

בתום מסלול ההכשרה בבסיס האימונים מצטרפת פלוגת נובמבר 11’ להכנה הגדודית לקראת השירות בחברון. הצבא משקיע מאמץ גדול בהכנה המנטלית של החיילים למה שצפוי להם, בניסיון לצמצם את מספר המקרים של התנהגות לא נאותה. התוצאות מעורבות, במקרה הטוב. חלקן נובעות מהעמדות המגובשות למדי על הפלסטינים, שעמן מגיעים בוגרי מערכת החינוך הישראלית לצה”ל. חלקן קשורות לאופי המשימה עצמה.

מלאכת השיטור בשטחים היא משימה עגומה, מייאשת, המלווה לעתים באלימות. כדי שהמשימה הזאת תהיה נסבלת, וכדי שהחיילים ימשיכו לבצעה בהתאם לאינטרסים של המערכת הפוליטית, צריך למכור אותה לקהל בבית דרך שכבה עבה של מסננים. כך נולדות המצאות מופרכות כמו “הצבא המוסרי ביותר בעולם”. אבל האמת, שאליה מודעים רוב החיילים והקצינים שצברו ותק כלשהו בשטחים, היא שאי אפשר למלא את משימת הכיבוש לאורך זמן ולהישאר נקיים ומדיפי ניחוח שושנים.

גם אם מטרת העל המוצהרת היא הגנה על חיי אזרחים ישראלים, ולא שימור הכיבוש, הגשמתה כרוכה בעוולות קטנות וגדולות. אי אפשר לעצור חשוד בטרור, מסוכן ככל שיהיה, בלי שהחוויה הזאת תשאיר אחריה שריטה בנפשם של אחיו הצעירים הצופים במחזה. כל אינטראקציה עם אזרחים במחסום - בדיקה, חיפוש, בוודאי מניעת מעבר - גובה מחיר, הן מהתושב הפלסטיני והן מהחייל המבצע.

סרן כספי מדריך את חייליו בשיעור שעניינו מעצר מבוקש. לאחד החיילים יש שאלה: “אפשר להרביץ?” חייל אחר מתערב, בכעס: “למה שתרביץ לו?” כספי חותך במהירות: “טוב ששאלת. שאלה מעולה. אסור להרביץ. אם הוא לא מתנגד, אין בכלל בעיה. אם הוא מתנגד, לתפוס אותו בכוח, חד משמעית. אבל אם מישהו מפעיל כוח שלא לצורך, יהיה לו עסק איתי. אין שום דבר מצחיק בלהוריד כאפה לעציר”.

“נראה שזה שעצרנו הוא חלאה, בין אם רצח מישהו או סתם זרק אבנים על פילבוקס”, מוסיף המ”פ. “אבל לא אנחנו נשפוט ולא נעניש אותו. זה לא התפקיד שלנו. לא מכפכפים אותו. נותנים לו מים וזה הכל”. חייל מוחה: “למי מים? מה פתאום?” כספי: “בוא אני אאזוק אותך פה ואשים אותך בשמש. נראה אם תצטרך מים. אין כאן עניין של ימין ושמאל. זה לא קשור”. “ואם העציר מתחיל לברוח?” שואל מישהו. כספי: “הוא באזיקים. מה הוא יכול לעשות לצבא עם 500 נשקים מסביב? אם הוא מנסה לברוח, תפוס אותו ותצמיד אותו לרצפה”. ועדיין, חייל נוסף מתעקש: “מתי כן נצטרך להרביץ לערבים?” התשובה מגיעה מאחד החברים שלו: “כשתהיה במג”ב”. הדיון ננעל.

השיעור הבא מורכב ממשחק סימולציה שמעבירים שני שחקני תיאטרון. אין להם שום קושי לרתום במהירות את החיילים לסיטואציה המדומיינת שהם משחקים. לא דרושות יותר מדקה או שתיים כדי לשכוח שמדובר בהצגה ולא באירוע אמיתי. לפני הסימולציה, אזהרות: “לא להיסחף, לא להרביץ. הוראות אלו נכתבו בדם שחקנים. כבר היה מקרה במג”ב שמישהו שבר צלע לשחקן”. הסימולציה ריאלית לחלוטין: מתנחלים מבקרים חייל בעמדה, מחבקים אותו וטופחים על שכמו, אך אז תולים דגל ישראל על בית פלסטיני סמוך. למקום באים אנרכיסט זר ופלסטיני, שמטילים את הדגל על הרצפה. אחד השחקנים משחק מתנחל; השני את האנרכיסט. בתפקידי משנה, חיילים כמתנחלים ופלסטינים. מי שמתורגלים הם החיילים בתפקיד עצמם, מפקד הכוח וחיילים נוספים.

סהר פילו, מפקד הפטרול, מתקשה להתמודד עם העימות המתפתח. בתוך דקות המפקד מאבד שליטה. המתנחלים והאנרכיסט דוחפים זה את זה. השחקן בתפקיד המתנחל, מבוגר ומנוסה מהחיילים ומבין הרבה יותר טוב את הסיטואציה, משתלט על הלוחמים ומחלק להם פקודות שהם אצים לבצע. החיילים המשתתפים בסימולציה, כמו גם אלה שצופים בהם, צוחקים ומשועשעים.

רק כשכספי קם להתערב האווירה משתנה. החיילים המשתתפים מתחילים להבין שפישלו. “מה ניסית לעשות?” שואל המ”פ את סהר. מפקד הפטרול מגמגם. “ניסיתי להפריד בין שני הצדדים. לקחתי אישית את האנרכיסט הצדה”. שחקן: “אבל מי כיוון אותך לאנרכיסט? ממי קיבלת הוראה?” סהר נבוך, מתקשה לענות. חייל מתפרץ מהקהל: “הוא היה צריך להתערב”. כספי: “ולעשות מה?” חייל אחר: “לתפוס את היהודי”. כספי: “מה המשימה שלנו בחברון?” חייל: “להגן על היהודים”. בחדר משתררת מבוכה כללית.

בביקורים אצל הפלוגה בחברון אני פוגש פעם אחר פעם את אלון. בתקופת ההכשרה הצליח להפחית באופן ניכר ממשקלו. עכשיו הוא נושא בנטל המשימות כמו חבריו לפלוגה, גם אם נראה לעתים שהדבר עולה לו בחריקת שיניים ובמאמץ גדול משלהם. חשוב לו, אומר אלון, לסיים שלוש שנים כלוחם. בהתקדמות לפיקוד הוא אינו מעוניין, אחרי שהחליט שהדבר אינו בשבילו.

נאום פרידה קצר

בתחילת החודש הנוכחי השתחררו מצה”ל חיילי מחזור מארס 2009, המבוגרים בכמעט שנתיים מהחיילים של אור כספי. שלא כבעבר, השחרור אינו נעשה בבקו”ם, אלא במפקדת החטיבה שבה שירתו. כמה מאות צעירים, בג’ינס ובחולצות טי, עם סימנים ראשונים של זקנים ושיער מגודל שהחלו לטפח בחופשת השחרור, התייצבו במפקדת הנח”ל בבית ליד, כדי להשתחרר רשמית משירות סדיר ולקבל שיבוץ ליחידות המילואים. אבל קודם לכן, כמתחייב מהתקופה, טקס קצר: מח”ט הנח”ל, אל”מ יהודה פוקס, נפרד מהחיילים בשיחה קצרה.


מח"ט הנח"ל אל"מ יהודה פוקס. מבחינתו הם מתנדבים. צילום: אלי הרשקוביץ
כשפוקס עולה לדבר, החיילים המשוחררים - שכבר לא מחויבים בכללי המשמעת הצבאית - מוחאים לו כפיים. הפרגון הוא הדדי. אף על פי שלא הספקנו כמעט לדבר על כך קודם לכן, המסקנות של המח”ט בדבריו דומות למדי לאלו שלי: “יש לכם הרבה סיבות להיות גאים בעצמכם. גם אם לא קראו לכם ככה בפועל, מבחינתי אתם מתנדבים. לא כל מי שהתחיל את המסלול כלוחם גם סיים אותו. בסוף, מי שלא רצה להיות כאן כבר לא נמצא איתנו.

“בשלוש השנים האלה, כל נטל הביטחון של מדינת ישראל ישב לכם על הכתפיים. הרבה חבר’ה בגילכם ששירתו בצריפין או בתל השומר לא יודעים באמת מה אתם עברתם, עם אילו קשיים פיזיים ומנטליים ומצבי לחץ התמודדתם. יש חבורה מצומצמת ומיוחדת בחברה הישראלית שחיה את זה. התרומה שלכם לא מובנת מאליה. אני בטוח שלא הכל עשינו מושלם בשנים הללו. יש כאן אנשים שסבלו ממח”ט או ממג”ד או מהטיפול של הלוגיסטיקה ואני רוצה להתנצל על זה. אני בטוח שעם מה שלמדתם כאן על עצמכם, אתם יוצאים לחברה כאזרחים טובים יותר".

“מדברים עכשיו הרבה על שוויון בנטל”, אומר המח”ט, בעצמו בן למשפחה חרדית־לאומית שהסיר את הכיפה כשהתגייס. “מי יודע? אולי כשתבואו למילואים עוד כמה שנים תמצאו כאן צבא אחר לגמרי”. נאום הפרידה קצר וענייני, כי פוקס מזהה שהמשתחררים להוטים להמשיך הלאה. צלם “הארץ” מוטי מילרוד, שמתלווה למפגש, מופתע. מילרוד התגייס לצה”ל ב–90’, לפלוגת הנ”ט של חטיבת גבעתי. “כשהשתחררנו”, הוא נזכר, “אחרי שלוש שנים בלבנון ובשטחים, אף אחד לא חשב לדבר איתנו. סתם זרקו אותנו בבקו”ם”. זה יפה, הוא אומר. “בכל זאת הצבא למד מאז כמה דברים”.