הדלת נפתחה בתנופה, נותנת לאוויר הקר שבחוץ לבקר בבר החמים, מכניס איתו ביחד, כמו בהילוך איטי, גבר מהפנט צועד מלא בבטחון.
השילוב בין צבע העור השחום שלו, עיניים כחולות וחודרות ביחד עם גובהו שהתנשא למטר ושמונים היו ללא ספק גורם מכריע במרפקים שבחורות תקעו זו בזו כשהוא פסע פנימה.
אגב כך, בתנועה סיבובית על כף היד, כזאת שאנשים אפילו לא שמו לב אליה, הסיר טבעת מהיד והחליק אותה לכיס הג'ינס המשופשף.

”פעמיים המשקה הרגיל,” אמר אל הברמן, נראה כאילו זאת לא הפעם הראשונה.
וכך הוא מגיש כוס מלאה ויד ללחיצה לבחורה שזכתה השבוע, מחייכת בביישנות בזמן שהוא כובש אותה עם חיוך מזוייף ואלכוהול זול.
ואכן, חצי שעה מאוחר יותר הם עזבו את הבר, יחדיו.
והגבר עוד יחזור שוב, בחמישי הבא. כרגיל.

”מצטער מאמי, שוב לחץ בעבודה, את כבר יודעת איך זה בימי חמישי. אל תחכי לי. אוהב!”
ענת כבר לא הופתעה, היא רגילה.
כל חמישי נדב נעלם, עבודה, חתונה של חבר או סתם מתעכב בפקקים. אבל תמיד הוא יחזור באמצע הלילה.
אז ענת כבר מוכנה, בקבוק ג׳ייק דניאלס על השולחן, כוסית קטנה והר ממחטות. שיהיה.
והיא כמו מחכה להודעה חדשה או לשיחה עם קול מצטער המבשר את התירוץ התורן.
מחכה לסימן, סימן להתחיל לבכות, וכשנגמרות הדמעות אז להתחיל גם לשתות.
כוסית,
ועוד אחת,
ועוד אחת,
עד שנגמר הבקבוק, או היא, תלוי מתי הוא חוזר.
וברגע שקול של מפתח מגשש את דרכו אל המנעול היא מפסיקה, לעולם לא לפני, מטשטשת את הלבד עם כוסיות של משקה.
היא לוקחת את כלי הטקס שלה ומחביאה אותם בפינה ההיא, מאחורי האגרטל. עד לשבוע הבא.

הוא היה נכנס, בשקט, דואג לה שלא תתעורר, שוכח שבכלל הלב שלה כבר כבוי תקופה. צריך איזה ניעור, חיבוק שיחמם.
שוכח שדווקא אותו כן צריך להעיר.
לא מודע לכך שריח של אחרת נודף ממנו, לא יודע שכל חמישי הוא שובר עוד חתיכה מהלב שלה.

לענת נמאס להרגיש שהיא לא מרגישה דבר, היא החליטה לדבר.
אך מה קשה להתמודד עם האמת, קשה להטיח האשמות כאלו. אז מה אם הם נכונות.
אז ענת קוראת לנדב, רומזת שהיחסים קרירים, אולי נצא לבלות כמו פעם, נחזיר את מה שהיה היא לוחשת לו, עם היד מלטפת, מנסה להחזיר את הנשיות שלה, את התשוקה שלו. בה.
והוא כמובן מסכים, גבר נהדר אחרי הכול.
רביעי בערב חיים שלי, הוא קובע, ומיד מגיעים למיטה והוא לא מבחין בדמעה שבורחת לה מפעם לפעם, כל פעם שהוא מדמיין מישהי אחרת. כן, היא מרגישה.

היא עומדת מול המראה, כבר יותר משעה, זאת הזדמנות יחידה לזכות בלב חזרה.
היא לא תדרוש ממנו להודות,
לא לספר מה שהיה,
רק שיחזור אליה, שיבין שטעה ויגיע עד אליה.
והיא מצליחה! היא לוחצת על כל הנקודות הנכונות באותו הערב, גורמת לו שוב להתאהב בה על כוס יין במסעדה עמומה, לראות את האור שיש רק בה.
והוא מחליט בתוכו, מחר תהיה הפעם האחרונה והוא חוזר אליה, רק אליה.

חמישי מגיע.
ענת עם שני בקבוקים. שני כוסות ולב מלא תקווה.
הזמן מתקתק, הפלאפון עדיין דומם והלב דוהר על 180.
ולפתע,
המסך נדלק, ”יש לך הודעה חדשה אחת”
בידיים רועדות היא מנסה להחליק את המסך, בניסיון השלישי הטקסט מכה בה:
”מאמי אני קופץ ללירון היום, משהו של החבר׳ה. פעם אחרונה 3> “
כאילו מנסה לרמוז לה את האמת, אבל היא כבר מכירה אותה מזמן.
הכוסות מתרוקנות בזו אחר זו, בקבוק שלם כבר שוכב על הרצפה, אחר הצטרף אל השולחן והוא עדיין לא שב.

כמה רחובות משם הוא נכנס לבר הקבוע, אבל משהו שונה, הוא כבר לא קורן.
הטבעת נשכחה על היד, והחיוך נעלם.
לוקח לו זמן הערב, הוא לא מרוכז, נאבק בעצמו.
בסוף כרגיל הוא מצליח, מגיע לדירה של הבלונדינית מהבר, קטנה ממנו ב5 שנים לפחות.
ובכל זאת הוא מתלבט, אולי יוותר על הלילה ויחזור כבר לענת, לתמיד.
בסוף נדב מחליט. הוא החליט שזהו, כבר יש לו אותה ביד למה לנסות לחפש במקום אחר,
אז הוא יוצא בריצה, משאיר את הבחורה נדהמת עם תחתון תחרה אדום ליד המיטה.
נדב עוצר בדרך לענת, קונה פרחים וקופסה ענקית של שוקולדים.

שוב המפתח מקרקש בכניסה, ענת, אני כאן הוא צועק.
אבל ענת כבר לא שומעת, היא גם לא תשמע.
הוא מגיע בריצה, כורע בתוך שלולית של קיא אבל ענת שוכבת על הרצפה, בקבוקים שבורים סביבה ופנים מלאי דמעות שהתייבשו.
הוא מנער אותה, קורא בשמה. צורח שהוא מצטער.
אבל ענת כבר לא שומעת, היא גם לא תשמע.
הפעם הוא הגיע מאוחר מידי, בפעם האחרונה שלו. ושלה.